קבלן שיפוצים מנצרת נפגע מפיצוץ מטען שהוטמן בטעות ברכבו ויועד לקבלן בעל שם זהה. ביה"ד הארצי לעבודה דחה לאחרונה את טענתו כי מדובר בתאונת עבודה, וכעת פסק המחוזי כי לא מדובר גם בתאונת דרכים: "גם אם חיסולי חשבונות עברייניים הפכו למכת מדינה – מדובר בהסתברות כה נדירה עד כדי שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי"
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של אדם שנפגע מפיצוץ מטען חבלה ברכבו אשר הוצמד אליו בשל טעות בזיהוי, וקבע כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים על פי החוק. השופטת יעל וילנר קבעה כי במקרה זה לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש, שכן הפגיעה לא הייתה תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו. עוד נקבע כי הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון, עם ההיגיון ועם השכל הישר, וגם אם מקרים של "חיסולי חשבונות" עברייניים באופן זה הפכו למכת מדינה – יהא זה מרחיק לכת לקבוע כי אדם מן הישוב צריך לצפות שתוך כדי נסיעה יופעל ברכבו מטען חבלה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, ג'לאל סילאוי, תושב נצרת במקור, עסק בעבודות שיפוצים בעיר אילת. בבעלותו של התובע היה טנדר "איסוזו" עם ארגז פתוח, בצבע אפור-כסוף. באותם זמנים, פעל באילת קבלן שיפוצים נוסף שגם הוא תושב נצרת במקור וגם בבעלותו היה טנדר דומה מתוצרת "איסוזו". לאותו קבלן, היה סכסוך עם לקוחותיו בשל חוב כספי נטען, שבגינו הוצתו מספר כלי רכב ליד ביתו. באחד הבקרים, נכנס התובע לרכבו והחל לנסוע, אולם לאחר כמה עשרות מטרים פוצץ מטען חבלה שהוצמד לרצפת הרכב והופעל באמצעות טלפון סלולרי. כתוצאה מהפיצוץ נפער חור בתחתית הרכב והתובע נפצע בין היתר מפגיעות רסיסים מרובות בגפיו התחתונות.
סיכון חריג
התובע פנה תחילה למוסד לביטוח לאומי וביקש להכיר בפציעתו כתאונת עבודה, בטענה שהיה בדרכו לעבודה כאשר אירע הפיצוץ. תביעתו נדחתה בשל הסתירה בין טענה זו לבין גרסה אחרת לפיה היה בדרכו לסייע לחבר. התובע ערער על ההחלטה לבית הדין האזורי לעבודה, אך גם שם נדחתה תביעתו והוא פנה לבית הדין הארצי, אשר קבע לאחרונה כי אף שיש מקום לראות בו כמי שהיה בדרכו לעבודה, אין מקום להכיר בפגיעה זו כתאונה בעבודה, משהפגיעה אינה בשל סיכוני הדרך.
במקביל, ובשעה שהערעור לבית הדין הארצי היה תלוי ועומד, עתר התובע לבית המשפט לבית המשפט לפיצוי מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך בינו לבין חברת הביטוח שירביט התגלעה מחלוקת האם האירוע אכן מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק, הקובע כי תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
החוק קובע בנוסף מספר חזקות: על פי החזקה הממעטת שבחוק, לא ייחשב האירוע כתאונת דרכים מקום בו התאונה ארעה במתכוון. על פי החזקות המרבות בחוק, גם אירוע שאינו עונה על ההגדרה הבסיסית יוכל להיחשב כתאונת דרכים, כשאחת מהן היא אירוע של "התפוצצות או התלקחות". במקרה זה, טען התובע כי האירוע עונה על ההגדרה הבסיסית וכי לא חלה בעניינו החזקה הממעטת של "תאונת במתכוון" היות שהמטען הוטמן ברכבו בשל טעות בזיהוי. לחילופין, טען התובע כי אף אם לא חלה ההגדרה הבסיסית, חלה החזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות". לשיטתו, די בהתפוצצות של חלק מן הרכב כדי להיכלל בגדר חזקה זו, וכי על אותו רכיב שהתפוצץ או התלקח להיות חיוני להגשמת יכולת התנועה של הרכב.
השופטת יעל וילנר דחתה את טענת התובע כי האירוע נכלל בהגדרת תאונת דרכים וציינה כי המבחן שקבע בית המשפט העליון בעניין זה הוא מבחן "הסיכון התחבורתי", המשולב עם מבחן השכל הישר. בעניין זה נקבע כי על מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש שנקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם בהזדמנות בלבד, וכי סיכונים המקיימים את רכיב הקשר הסיבתי המשפטי הם אלו הטמונים ברכב מעצם טבעו וטיבו, או שהם קשורים בסיכונים האופייניים לשימוש בדרך.
לדעת השופטת, יישום מבחנים אלה על המקרה מוביל למסקנה כי לא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב על ידי התובע לבין פגיעתו כתוצאה מהפעלת מטען החבלה. מבחן השכל הישר מחייב את המסקנה שנזק הגוף שהוסב לתובע אינו תוצאה של "סיכון תחבורתי", היות שהפעלת המטען לא הייתה קשורה להתנעת הרכב או תוצאה של סיכון אופייני הטמון בו מעצם טיבו וטבעו. כך, הנזק גם אינו תוצאה של שימוש אופייני בדרך בכל מובן שהוא, אלא של התפוצצות מטען החבלה אשר הונח ברצפת הרכב, שאינה אינהרנטית לשימוש הרגיל בו ככלי תחבורה. מכאן, קבעה השופטת, הפיצוץ גרם לפגיעתו של התובע רק במונחים של הימצאותו ברכב מבחינת הזמן והמקום, כך שהרכב שימש "זירה" בלבד. לאור האמור, הסיקה השופטת וילנר כי השימוש שנעשה על ידי התובע ברכב לא תרם מהבחינה המהותית והממשית לקרות הנזק.
פיצוץ רכבים כמכת מדינה
השופטת דחתה גם את טענת התובע כי יש להכיר באירוע כתאונת דרכים נוכח הישנות וריבוי ניסיונות ההתנקשות בחיי אדם באמצעות פיצוץ מטענים ברכבם שהפכו לטענתו ל"מכת מדינה". לדעת השופטת, ספק אם ריבוי מקרי הפשיעה תוך שימוש ברכב והצטברותם עולים כדי "מסה קריטית". זאת ועוד, גם אם ניתן להניח לטובת התובע שמקרים כאלו של חיסול חשבונות הם רבים, יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי אדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה ומדובר בהסתברות כה נדירה עד כדי שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי.
השופטת וילנר הדגישה עוד כי פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה תאונת דרכים בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני, וכי הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון, עם ההיגיון ועם השכל הישר. לכלל האמור, צירפה השופטת גם את תכליתו של חוק הפיצויים, שלשיטתה לא נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים אלא להעניק פיצוי למי שנפגע בתאונת דרכים, פשוטה כמשמעה.
עוד נדחתה טענת התובע כי חלה על האירוע החזקה המרבה בחוק של התפוצצות או התלקחות, שכן ההתפוצצות לא נגרמה בשל רכיב של הרכב או בשל חומר החיוני לכושר נסיעתו, אלא בשל מטען החבלה שהוצמד לרצפת הרכב, שאינה רכיב הכרחי לכושר התנועה של הרכב ואינה חלק מאותה רשימה מצומצמת שנקבעה בפסיקה של רכיבים חיוניים, כדוגמת מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים.
