חדשות

ביהמ"ש דחה את טענת המדינה כי האירוע חוסה תחת ההגדרה של "פעולה מלחמתית", וקבע כי החיילים התרשלו בהתנהלותם, שכן הוכח שלא נשקפה להם סכנת חיים ממשית אשר חייבה אותם להגיב בירי באש חיה כלפי המנוח, וכי לא ביצעו נוהל מעצר חשוד על פי הנהלים

בית משפט השלום קבע את אחריותה של המדינה למותו של נהג מונית שנורה ונהרג מאש צה"ל בשנת 2006, בעת שהגיע סמוך למחסום באזור שכם על מנת לאסוף נוסעים. נקבע, כי החיילים התרשלו בהתנהלותם, שכן הוכח שלא נשקפה להם סכנת חיים ממשית אשר חייבה אותם להגיב בירי באש חיה כלפי המנוח, וכי לא ביצעו נוהל מעצר חשוד על פי הנהלים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעים הם עיזבונו ויורשיו של מנוח שנהרג מאש צה"ל בשנת 2006. על פי הנטען, ביום האירוע הגיע המנוח, זכריה דראגמה ז"ל, שעבד אותה עת כנהג מונית, אל מחסום עין בידאן באזור שכם במטרה לאסוף נוסעים. המנוח עצר במרחק מסוים מהמחסום והלך רגלית במטרה לאתר נוסעים, אז פתחו חיילי צה"ל בירי מפתיע כלפיו, פגעו בו והרגוהו.

משפחתו של דראגמה הגישה תביעה שבה עתרה לחייב את המדינה בפיצוי על הנזקים שנגרמו להם. להגנתה טענה המדינה כי ביום האירוע זיהה כוח צה"ל חשודים שהחלו להימלט והתבצע מרדף אחר הנמלטים. במהלך המרדף, ולאחר שנשלף נשק לעבר החיילים, ביצעו החיילים ירי לעבר הנמלטים שבעקבותיו נהרג המנוח. לפיכך, טענה המדינה, אין עליה אחריות בנזיקין, הן מכוח הוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) בהיות המעשה בתחום הרשאה חוקית, והן מכוח הוראת סעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים המקנה הגנה לאירוע שהיה במסגרת "פעולה מלחמתית".

השופט יוסף סוהיל דחה את טענות ההגנה של המדינה וקבע את אחריותה לנזקים שנגרמו לתובעים ממות המנוח. תחילה, הורה השופט על מחיקת תביעתו של עיזבון המנוח, היות ולא מונה מנהל עיזבון ונוכח העובדה שעיזבון אינו ישות משפטית הכשיר לתבוע ולהיתבע. לגופו של עניין, ציין השופט כי אין חולק שהמנוח נורה ונהרג כתוצאה מירי חיילי צה"ל, ועיקר המחלוקת נעוצה בשאלה האם הפעולה במהלכה נורה הייתה "פעולה מלחמתית" כלשונה בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים, והאם החיילים סברו או הייתה להם סיבה סבירה להאמין כי הוא היווה סכנה מוחשית לחייהם.

בעניין זה, קיבל השופט סוהיל את טענות התובעים כי המשימות הרגילות שבוצעו על ידי החיילים באזור שני המחסומים היו משימות שיטוריות שגרתיות שנועדו למנוע מעבר שאינו מפוקח. לאחר בחינת העדויות והראיות, הגיע השופט למסקנה כי החייל כיוון את נשקו למנוח וביצע ירי לעבר גבו ללא הוראת מפקדו, וזאת לא בשל "סכנה מוחשית" כפי שטען בעלמא וללא תימוכין, אלא מתוך קלות ראש, שיקול דעת מוטעה ותוך הפרת כללי נוהל מעצר חשוד. השופט ציין קבע כי תחילה היה על החיילים לקרוא לעבר המנוח לעצור ולא לפתוח בירי תוך כדי צעקות לעברו, וגם בהנחה שהם אכן קראו לו תחילה לעצור והוא לא שעה לקריאותיהם, עדיין היה עליהם לבצע ירי אזהרה לאוויר ורק לאחריו ירי מכוון לרגליו – צעדים שכלל לא ננקטו על ידי החיילים.

עוד דחה השופט את טענת המדינה כי החיילים עמדו בפני סכנת חיים ממשית, אשר חייבה אותם להגיב בירי אש חיה כלפי המנוח. מעדויות עדי התביעה שנמצאו מהימנות מצא השופט כי המנוח לא נשא נשק על גופו וכי לא נתקבלה כל קריאה מיוחדת טרם האירוע בדבר פעילות חבלנית, אלא לכל היותר באשר להימצאות רגילה של אנשים באזור בין שני המחסומים, עניין שלא היה מחזה נדיר. כמו כן, כפי שנאמר לעיל, לא התבצע נוהל מעצר חשוד, לא נמצא כלי נשק בידי המנוח, ואף לא הומצאה כל ראיה התומכת בגרסת המדינה. המנוח נורה כשגבו לחיילים ובכך ברי כי לא היווה סכנה לחייהם. נוכח האמור, קבע השופט סוהיל כי הירי שבוצע לעבר המנוח היה ירי רשלני, אולם דחה את הטענה לביצוע עוולת תקיפה.

משכך, נקבע כי על המדינה לפצות את התובעים בגין מותו של המנוח. שאלת גובה הנזק תידון בנפרד.

ת"א 1740-07