ביהמ"ש קיבל את תביעתם של דיירי שני בניינים ברמת השרון נגד שכנם בגין סירובו הבלתי סביר לחתום על הסכם פינוי-בינוי באופן המעכב את ביצוע הפרויקט ומסב להם נזקים המצטברים ל-8 מיליון שקל. השופט יעקב שקד קבע כי מדובר בעסקה כדאית והדגיש כי אין מניעה לתבוע בנזיקין דייר סרבן גם אם אינו הדייר האחרון שלא חתם
בית משפט השלום קיבל במלואה את תביעתם של דיירי שני בניינים משותפים ברמת השרון, וחייב את אחד הדיירים לפצותם בסך של מיליון שקל נוכח סירובו הבלתי סביר לחתום על הסכם פינוי-בינוי. בית המשפט שוכנע כי מדובר בעסקה כדאית מבחינה כלכלית, וכי לא מתקיימות הנסיבות שנמנו בחוק על מנת לראות בסירובו כסירוב סביר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הצדדים התגוררו בשני בניינים משותפים המצויים בגוש אחד והיו בעלי זכויות חכירה בדירות בהם. בשלב מסוים, חתמו התובעים על הסכם עם חברה לשם ביצוע פרויקט "פינוי-בינוי", וההליכים החלו להתקדם. כך, בין היתר, הוכרז המתחם שבו מצויים הבניינים כשטח פינוי-בינוי על ידי משרד הבינוי והשיכון ואושרה תכנית בניין-עיר על המתחם, אשר קבעה כי הבניין שבו מצויה דירת הנתבע ייהרס בשלב הראשון של הפרויקט ועליו יוקם בניין חדש.
התובעים עתרו לבית המשפט לקבלת פיצוי על סירובו של אחד הדיירים לחתום על הסכם הפינוי-בינוי, סירוב שאותו הם רואים כ"בלתי סביר" כהגדרתו בחוק. לטענתם, מדובר בפרויקט כדאי ביותר עבורם מבחינה כלכלית, שכן הם עתידים לקבל מהיזם דירה חדשה שתהיה גדולה יותר מהדירה הקיימת ותכלול גם ממ"ד, מרפסת, מעלית ומקום חנייה, כך ששווי כל אחת מהדירות החדשות יעלה במאות אלפי שקלים על שווי הדירה הקיימת. עוד טענו התובעים כי הנתבע מנסה לסחוט את היזם ולנצל את היותו האחרון לחתום על ההסכם, תוך שהוא גורם להם לנזקים כספיים עצומים ועלול לגרום לסיכול הפרויקט כולו. התובעים העריכו את הנזק המצטבר שנגרם להם בסך של כ-8 מיליון שקל, אך העמידו את התביעה לצרכי אגרה על מיליון שקל בלבד.
הנתבע טען מנגד כי הוא אינו מסרב לחתום על ההסכם, וכי למעשה היה בין הראשונים לחתום על ההסכם מול היזם. לשיטתו, הוא בסירובו לחתום על הסכם חדש הסותר את תוכנו של ההסכם האמור, שקבע כי הוא יעבור ישירות לדירה החדשה ללא צורך במגורים זמניים. עוד טען הנתבע כי היזם נקט כלפיו וכלפי משפחתו באלימות ובאיומים על מנת לכפות עליהם לחתום על ההסכם החדש, והוסיף כי אמו המתגוררת בדירה היא אישה קשישה וחולה ולכן עמד על כך שהיא תפונה מדירתה ישירות לדירה חדשה. לפיכך, טען כי סירובו הוא סירוב סביר וכי לתובעים לא נגרם כל נזק הואיל והפרויקט טרם יצא לדרך ולחלק מהתובעים כלל אין זכויות בבניינים.
סירוב בלתי סביר
השופט יעקב שקד קיבל את התביעה במלואה וציין כי חוק פינוי-בינוי, שנחקק בשנת 2006, אינו מאפשר לכפות על דייר להתפנות ללא הסכמתו אלא רק מקים עילה להגשת תביעות כספיות נגד דיירים סרבנים בתנאים הקבועים בו. על פי סעיף 2(א) לחוק, מקום בו רוב מיוחס מבעלי הדירות במקבץ הסכימו לעסקה, בעל דירה המסרב "סירוב בלתי סביר" לכך יהיה אחראי בנזיקין כלפי היתר בשל הנזק הנגרם להם עקב אי ביצוע העסקה. לצד זאת, מונה סעיף 2(ב) לחוק רשימת נסיבות שבהתקיימן לא ייחשב סירובו של בעל דירה כסירוב בלתי סביר, כגון מקום בו העסקה אינה כדאית כלכלית, מקום בו לא הוצעו לבעל הדירה המסרב מגורים חלופיים, נסיבות אישיות של הסרבן ועוד.
בעניין זה, הזכיר השופט את פסק דינו של בית המשפט העליון מהעת האחרונה בעניין שוורצברגר (ע"א 3511/13 רגינה שוורצברגר נ' שלום מרין) שהתייחס לפרשנות המונח "סירוב סביר" וקבע כי במסגרת ההכרעה יש להבחין בין בעל הדירה שהתנגדותו נובעת מנימוקים שונים וראויים שיש להתחשב בהם, לבין בעל דירה המבקש לנצל את מעמדו כמכשול האחרון הניצב בפני התנעת הפרויקט לצורך השגת רווח כספי או תנאים מיטיבים אחרים.
השופט שקד קבע כי התובעים עמדו בנטל להוכיח כי העסקה אכן כדאית כלכלית, וציין כי אין חולק שאם הנתבע לא יחתום על הסכמתו לעסקה לא ניתן יהיה לבצע את הפרויקט על אף הסכמתם של כל יתר בעלי הזכויות, עשרות דיירים וכן יתר בעלי הזכויות בדירת הנתבע. השופט העיר כי התובעים אמנם לא הציגו חתימות של כל דיירי הבניינים, אך אין בכך כל פגם נוכח דרישת החוק לרוב מיוחס לצורך הגשת תביעה.
עוד הוסיף השופט כי אילו חפץ המחוקק לקבוע כלל לפיו דייר סרבן ייתבע בשל היותו "סיבה בלעדיה אין" לעיכוב הפרויקט, היה קובע כי ניתן לתבוע דייר סרבן רק אם הוא הדייר האחרון בפרויקט שלא חתם על הסכם פינוי, אך לא כך הדבר.
הפעלת לחץ לגיטימית
השופט שקד התייחס לטענת הנתבע כי היזם הוא זה העומד מאחורי התביעה וכי מטרתה היא להפעיל עליו לחץ, והבהיר כי הפעלת לחץ על הדייר הסרבן היא לגיטימית לאור הפסיקה, ואף בית המשפט העליון קבע שמדובר בגישה מידתית וראויה העולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק פינוי ובינוי.
עוד צוין כי בהסכם הפינוי שחתמה אמו המבוגרת של הנתבע יחד עם ילדיה נקבע כי היא תעבור לבניין חדש בקומה ראשונה או שנייה עם מעלית, ואף שאין להתעלם מכך שיקשה עליה לעבור דירה פעמיים, הרי שלא מדובר ב"נסיבות אישיות מיוחדות", כנדרש בחוק, המצדיקות סירוב לחתום על הסכם פינוי. בנוסף, לא הוצג כל מסמך רפואי המלמד כי נבצר מהאם לעבור דירה מסיבה פיזית או אחרת, בשים לב לכך שכיום היא נאלצת לכתת רגליה ולטפס ארבע קומות ללא מעלית.
בסיכומו של דבר נקבע כי סירובו של הנתבע לחתום על הסכם פינוי הוא סירוב בלתי סביר ומשכך מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לחיובו בפיצוי שכניו. אשר לסכום הפיצוי, ציין השופט שקד כי בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובעים, שלא נסתרה, נזקיהם מסתכמים בסך של 7.8 מיליון שקל, אך היות שהם הגבילו את הסכום לצרכי אגרה למיליון שקל בלבד, זהו הסכום שבו יישא הנתבע. הנתבע חויב בנוסף בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין של התובעים בסך של 120 אלף שקל.
לקריאה נוספת, ראו:
נדחה ניסיון לתקוע פרויקט תמ"א 38 שהיה בשלבים סופיים: ניתנה הסכמה בהתנהגות
