השופט יצחק עמית קיבל ערעור על החלטת שופטת למחוק ביוזמתה תביעה בסך 15 מיליון שקל נגד פרופ' אמיר ברנע בשל אי הפקדת ערובה תוך 30 יום, שבמהלכם החלה פגרת בתי המשפט, והפחית את גובה הערובה: "העמדת תביעה על סכום נמוך יותר לצורך אגרה אינה מעידה על חולשה פיננסית של התובע"
פסק דין עקרוני של בית המשפט העליון מנחה את השופטים לחשוב פעמיים לפני דחיית או מחיקת תביעה בגלל אי-הפקדת ערובה במועד, ומתריעה מפני הנפקת סכומי עתק של ערובה מטעמים לא ענייניים, כמו הצורך במינוי מומחים וגובה התביעה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו ערעור על פסיקתה של השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן, שמחקה ביוזמתה תביעה בסך 15 מיליון שקל בשל אי הפקדת ערובה בסך חצי מיליון שקל בתוך 30 יום.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט יצחק עמית, שאליו הצטרפו השופטים יורם דנציגר ונעם סולברג, פסק עקרונית כי לא די שיש להחזיר את התביעה להתדיינות בבית המשפט המחוזי אצל השופטת אגמון גונן, אלא יש אף להפחית את גובה העירבון לסך של 150 אלף שקל.
מדובר בתביעה בסך 15 מיליון שקל שהגישה חברת ש.א. פתרונות נגד פרופסור אמיר ברנע ואח', ונגד חברת אס.פי. א.ל תוכנה, בעקבות הערכת שווי שערך פרופ' ברנע לחברה.
בכתב התביעה נטען כי המערערות היו בזמנים הרלוונטיים בעלות מניות מיעוט כמי שהחזיקו כ-31.5% מהמניות בחברה. החברה הוערכה על ידי ברנע ביולי 2005 בשווי של 90-70 מיליון שקל, ועל סמך הערכת השווי הזאת מכרו המערערות את אחזקותיהן בחברה בתמורה לסכום של 48.5 מיליון שקל (לאחר שאחזקותיהן במניות החברה דוללו קודם לכן לשיעור של 24.5%). לטענת המערערות, הערכת השווי של ברנע בוצעה בחסר, באשר החברה נמכרה בתחילת שנת 2007 – לאחר שנמשך ממנה דיבידנד בסך של כ-120 מיליון שקל – ממוכר מרצון לקונה מרצון תמורת 330 מיליון שקל.
חברת ש.א. פתרונות טענה כי עקב הערכת השווי המוטעית, נגרם לה נזק של כ-86 מיליון שקל, אותו העמידה, לצרכי אגרה, על סך של 15 מיליון שקל.
הקבוצה בראשות פרופ' ברנע הגישה כתב הגנה ושלחה הודעת צד ג' לחברה מכוח התחייבותה בכתב שיפוי שנחתם על ידה סמוך למועד מתן הערכת השווי. ברנע והחברה כפרו לחלוטין בתביעה, בין היתר, מן הטעם שכתב התביעה אינו מגלה כל טענת הסתמכות על הערכת השווי, שנועדה לקבוע מחיר מימוש של אופציות של נושא משרה בחברה ואף נכתב בה שאין להסתמך עליה לצרכים אחרים, ומאחר שהמערערות ומר אשכנזי, בעל השליטה במערערות, חתמו על הסכם פשרה הכולל תניות ויתור גורפות. עוד נטען כי אשכנזי הוא תובע סדרתי שהגיש בעבר הליכים משפטיים רבים כנגד החברה, שכולם נדחו על ידי בתי המשפט.
השופטת אגמון גונן נענתה לבקשת קבוצת ברנע וחייבה את התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות בסך של חצי מילון שקל, בתוך 30 יום מיום מתן ההחלטה, וכי "בהיעדר הפקדה במועד, תימחק התביעה". באשר לסיכויי התביעה קבע השופטת אגמון גונן כי "לא שוכנעתי כי סיכויי התביעה גבוהים, בוודאי לא במידה כזו שמטה באופן מובהק את הכף לטובת התובעות".
ביום 7.8.2013 הורה בית המשפט מיוזמתו, בהחלטה שניתנה בפתקית, על מחיקת התובענה לאור אי הפקדת ערובה מטעם המערערים.
כבר למחרת הגישו המערערות בקשה לעיון חוזר בהחלטת השופטת אגמון גונן ולביטול מחיקת התביעה, משום שמועד 30 הימים להפקדת הערובה טרם חלף, עקב פגרת בתי המשפט, שהחלה ביום 16.7.2013, קרי בתוך מנין 30 הימים. בהחלטתה דחתה השופטת את הבקשה לביטול מחיקת התובענה וקבעה כי "הפקדת ערובה היא פעולה של הפקדה כספית ולא הגשת כתבי טענות או עניינים מסוג זה הנדחים מחמת הפגרה". עוד נקבע כי היום האחרון שנקצב להפקדה היה היום הראשון לפגרה, ו"ברור שהכוונה לא הייתה לדחייה של חודש וחצי בהפקדת הערובה".
הקביעות הללו קוממו את השופט עמית, שיצא מגדרו כשפירט מושכלות יסוד לגבי הפקדת ערובה. השופט עמית הבחין בין הוראת מועד שעניינה חיובים כספיים בין בעלי הדין לבין עצמם, לבין הוראה הקשורה לעבודת בית המשפט, כמו הפקדת ערבון או ערובה. "הפקדת ערובה להבטחת הוצאות, כמוה כהפקדת ערבון או ערובה להבטחת צו מניעה זמני, כמוה כהגשת תצהיר תשובה לשאלון – כל אלה פעולות המערבות את עבודת בית המשפט", קבע עקרונית השופט עמית. "ערובה במזומן או בערבות בנקאית מופקדת בגזברות בית המשפט, הטיפול ברישומה מתבצע על ידי מזכירות בית המשפט וחילוטה או החזרתה מבוצעים על פי החלטות שופט או רשם, כך שאין לראותה כעניין שבין הצדדים בלבד".
לכן, הגיע השופט עמית למסקנה כי פסק דינה של השופטת אגמון גונן ניתן עוד טרם חלף המועד להפקדת הערובה, לאחר פגרת בית המשפט, כך שדין הערעור להתקבל.
באשר להבהרת השופטת אגמון גונן שהעידה על עצמה בהחלטתה כי לא התכוונה לדחות בחודש וחצי את הפקדת הערובה, ציין השופט עמית כי על מנת להימנע מתוצאה זו, יכול היה בית משפט לעשות אחת משתיים: להורות במפורש כי הפגרה תיכלל במניין 30 הימים או לקבוע תאריך מסוים שעד אליו יש להפקיד הערובה. "כשלעצמי, אני מעדיף את הדרך השנייה, שאם ננקב בהחלטה תאריך מסוים, כגון 'ערובה תופקד עד ליום 1.1.2015', הדברים ברורים ואינם נתונים לפרשנות".
השופט עמית הוסיף כי המערערות פנו לשופטת אגמון גונן למחרת ההחלטה בבקשה לביטולה. "אף לשיטת בית משפט קמא, לפיה אחרו המערערות בהפקדת הערובה, היה על בית המשפט לשקול בקשתם בהתאם לאמות המידה הקבועות בסיפא לתקנה 519(ב) כפי שנתפרשו בפסיקה, ובין היתר: תוך מתן משקל לזכות הגישה לערכאות; לעובדה שהבקשה הוגשה ללא שמץ של שיהוי; ולא היה בהיעתרות לבקשה כדי לפגוע במשיבים".
בשולי הדברים, ציין השופט עמית כי אינו רואה מקום להיעתר לבקשת המערערות כי התיק יוחזר לשופט אחר, מאחר שהשופטת אגמון גונן חיוותה את דעתה על סיכויי התביעה. "המערערות לא הצביעו על כל עילה של ממש לבקשתן זו, וטוב היה לבקשה משלא הועלתה כלל", קבע השופט עמית.
בשורה התחתונה, דומה כי המערערות דווקא הרוויחו ממחיקת תביעתם, כפי שהמתברר בדיעבד. שכן, השופט עמית נעתר גם לבקשתם להפחית את גובה הערובה שהושת עליהם, וקבע עקרונית בהלכה פסוקה: "דומה כי הסכום שהושת על המערערות הוא על הצד הגבוה. בית משפט קמא נימק החלטתו בכך שייתכן כי יהיה צורך במינוי מומחים, אך ככל שיתעורר צורך כאמור, הרי שניתן יהיה לחייב את המערערות בשכר טרחת המומחים, כולו או חלקו, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. שלא כדעתו של בית משפט קמא, אף איני סבור כי יש לזקוף לחובת המערערות את העובדה שהגישו תביעה על סך 15 מיליון שקל, בעוד הנזק הנטען על ידן עומד על כ-84 מיליון שקל. רשאי תובע לכלכל מעשיו בתבונה ולהעריך נכוחה סיכוייו, ולא להגיש תובענה על מלוא הנזק הנטען, כך שברגיל אין בהעמדת תביעה על סכום נמוך יותר לצורך אגרה, כדי להעיד על חולשה פיננסית של התובע".
על רקע מכלול השיקולים הללו, הופחת סכום הערובה ושופטי בית המשפט העליון העמידו אותו על סך של 150 אלף שקל בלבד. משנתקבל הערעור ברובו, קבוצת ברנע חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המערערות בסך כולל של 30 אלף שקל.
