חדשות

ביהמ"ש חייב את האישה בפיצוי בגין הנזק הנפשי שנגרם לתובע, לאור ידיעתה המובהקת כי הוא אינו אביו הביולוגי, אך הפחית 50% בגין אשם תורם על כך שלא פעל לבירור ספקותיו מוקדם יותר: העובדה שהגבר האחר הוא שהלך עם האישה לבדיקות ההריון ולטיפת חלב היתה צריכה להקל על "ההלם הרגשי"

בית המשפט לענייני משפחה בנצרת פסק פיצוי לגבר ששילם מזונות במשך 13 שנה לילד שנולד לאשתו מגבר אחר. השופט אסף זגורי חייב את האישה בפיצוי בגין הנזק הנפשי ועוגמת הנפש שנגרמה לגבר, לאור ידיעתה המובהקת כי הוא אינו אביו הביולוגי של הילד, אולם העריך את האשם התורם שלו ב-50%, לאחר שהוכח כי ספקות קיננו בו מאז ומתמיד בעניין אבהותו, אך הוא לא עשה דבר כדי להפריך אותן.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובע טען בתביעתו כי במהלך נישואיו לנתבעת היא יצרה קשר רומנטי עם גבר ממקום עבודתה בשם א'. במהלך הנישואים, נולד ילדם השני של בני הזוג, אשר לפני כשנתיים התברר בתיק אחר בעקבות בדיקה גנטית כי אביו הביולוגי הוא א' ולא התובע. 

הקטין נרשם מיד עם לידתו בכל הרישומים והפנקסים הרלוונטיים כבנו של התובע, נוכח העובדה שהוא היה נשוי לאמו באותה עת. הנישואים הסתיימו שנתיים לאחר מכן, ונחתם הסכם גירושין שהתייחס לקטין ולאחיו כילדים משותפים לכל דבר, הן בעניין האפטרופסות שלהם, החזקתם ומשמורתם והן בעניין מזונותיהם.

עוד טען התובע כי הנתבעת נהגה כלפיו ברשלנות כשפעלה על פי הסכם הגירושין תקופה ארוכה של 13 שנים, שידלה אותו לחתום על הסכם הגירושין והוליכה אותו שולל בכך שגרמה לו להאמין כי הילד הוא בנו הביולוגי.

לטענת התובע, נגרמו לו נזקים ממוניים בשל תשלומי המזונות בסך של 90 אלף שקל, בנוסף על הנזקים הנפשיים – נדודי שינה, צער ובושת פנים. לאור האמור, עתר התובע לפיצוי כולל בסך של 440 אלף שקל.

קושי עובדתי ומשפטי

הנתבעת, מנגד, ציירה תמורה שונה לגמרי. לטענתה, היה ידוע לתובע מאז לידת הילד כי אביו הוא א', אך הוא סירב לבקשתה לרשום את אבהות האב הביולוגי במשרד הפנים והתעקש שהקטין יירשם על שמו. כך, טענה התובעת, היה זה התובע שעמד על כך שהקטין יירשם כבנו בהסכם הגירושין, וזאת כ"קלף מיקוח". עוד טענה הנתבעת כי הלכה למעשה התובע לא שילם מזונות מאז הגירושין ועד היום, כך שאין מקום להשיב לו כספים שכלל לא שילם.

השופט אסף זגורי עמד על הקושי השיפוטי בפרשה זו, הנובע מכך שההכרעה בין שתי גרסאות קוטביות לחלוטין היא עובדתית בעיקר, ונסמכת על מיעוט עדויות ממקור ראשון. קושי נוסף, לדברי השופט, נעוץ בעילת התביעה המצומצמת – רשלנות והפרת חובה חקוקה של סעיפים 145 ו-416 לחוק העונשין – מרמה ותחבולה. השופט ציין כי התובע בחר "לשים את כל הביצים בסל אחד", והשליך את כל יהבו על טענות בנזיקין, בשעה שיכול היה לקבל סעד בנקל ללא צורך בהתמודדות עם הגנות בדיני הנזיקין, לו היה משתמש באופן מושכל ומפורש בעילות חוזיות ועשיית עושר שלא במשפט.

עוד ציין השופט כי קיומה של עוולה אחרת בעלת אותה חובה – עוולת התרמית – מביא למסקנה כי המחוקק לא התכוון לאפשר את הפיכת עבירת קבלת דבר במרמה לעוולה נזיקית דרך סעיף 63 לפקודה – הפרת חובה חקוקה.

בקביעת הממצאים העובדתיים ציין השופט זגורי את עדותו של התובע לפיו הוא חשד ששהקטין אינו בנו הביולוגי, מאז הסכם הגירושין או עזיבתו את הבית. טענות אלה מעלות תהיות, לדברי השופט, לא רק בנושא המזונות אלא גם בנושא "ההלם הרגשי" שלו הוא טוען בעקבות תוצאות בדיקת האבהות. השופט ציין כי התובע לא טרח לעדכן את דבר לידתו של הקטין בספח תעודת הזהות שלו, אף שהיה יכול לקבל הטבות כלכליות מרשויות המס (נקודות זיכוי, ציון עובדת תשלום המזונות) לו היה עושה כן. התובע אף לא הכחיש בעדותו כי מי שהלך עם הנתבעת לבדיקות ההריון ומאוחר יותר לטיפת חלב כאשר הקטין נולד היה א' ולא הוא. "הדבר בהחלט מלמד על כך שלתובע היתה חייבת להידלק נורה אדומה, והיא אכן בהקה וגרמה לו לספקות שקיננו בו", קבע השופט זגורי.

טענה על גבול האבסורד

באשר להסכם הגירושין העדיף השופט זגורי את גרסתו של התובע וציין כי טענתה בדבר "קלף מיקוח" בתביעת מזונות היא על גבול האבסורד. "אדם שיודע או חושש שהקטין אינו בנו, 'לא יירה לעצמו ברגל' ויציין בהסכם גירושין שהוא אבי הקטין והוא חב במזונותיו, אלא יעלה זאת בפני בית המשפט או במסגרת הסכם גירושין", ציין השופט.

עם זאת, השופט דחה את גרסתו של התובע בכל הנוגע לתשלום המזונות וציין כי התובע לא המציא ולו דף חשבון אחד לרפואה שיכול לתמוך בטענותיו כי הוא שילם מדי חודש בחודשו במזומן את דמי המזונות. ההוכחה היחידה שהוצגה היתה אישורים בכתב ידה של הנתבעת על קבלת סכומים בסך כולל של 6,000 שקל, במשך כשנתיים.

השופט דחה גם את טענתו של התובע לנזק נפשי שנגרם לו, טענה שלא נתמכה בחוות דעת רפואית כלשהי. עם זאת, השופט ציין כי ברור שפסק הדין בתביעת האבהות, שהפך את הספקות לעובדה קיימת, היה בעל השפעה רגשית לא מבוטלת על תחושותיו של התובע ועל הקשר שלו עם הקטין שבו טיפל והיה קשור אליו מאוד.

לפיכך, העמיד השופט את הנזק הנפשי ועוגמת הנפש של התובע על סך של 75 אלף שקל בלבד, לאור ידיעתה המובהקת של הנתבעת כי הקטין אינו בנו של התובע ולאור העובדה ששקטה על השמרים ולא עתרה לשינוי רישום האבהות במשך עשור לאחר כריתת הסכם הגירושין.

השופט הדגיש כי מסכום הפיצוי שנקבע יש לנכות 50% בגין האשם התורם של התובע, שלא עשה דבר כדי להפריך את הספקות שקיננו בו מאז ומתמיד, ואף ביתר קלות כשהקטין היה צעיר ובפרט שאין חשש לפגיעה במעמד כתוצאה מבדיקה גנטית כיוון שהאישה אינה יהודיה. התובע ידע על הקשר האינטימי בינה לבין א' מאז שעזב את הבית ועוד קודם לכן. הוא עצמו הפסיק להיות בקשר הדוק עם הקטין ארבע שנים ממועד לידתו, והקטין כינה את א' בשם "אבא". אף אחד מהדברים האלה לא הניעו את התובע לברר את תביעת האבהות במועד מוקדם יותר.

כפועל יוצא מכך, התקבלה התביעה באופן חלקי, והנתבעת חויבה לשלם פיצוי כולל בסך של 44 אלף שקל, מהם 6,500 שקל בגין תשלומי המזונות והפרשי ריבית והצמדה.

תמ"ש 14907-12-13