שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון בדיון נוסף: אילנה דיין לא תפצה את סרן ר' בגין כתבת התחקיר בעובדה

חדשות

העליון בדיון נוסף: אילנה דיין לא תפצה את סרן ר' בגין כתבת התחקיר בעובדה, צילום: אילנה דיין. צילום: יח"צ
העליון בדיון נוסף: אילנה דיין לא תפצה את סרן ר' בגין כתבת התחקיר בעובדה
21/09/2014, עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש העליון קבע כי אף שאין חולק כי הכתבה ששודרה בתוכנית עובדה, שעסקה בתקרית ביטחונית שבה נהרגה נערה פלסטינית מירי של מפקד הפלוגה, כללה דברי לשון הרע נגדו, יש להכיר ב"הגנת העיתונות האחראית" על פרסומי לשון הרע שנעשו בתום לב מתוך חובה עיתונאית לפרסם פרסומים בעלי עניין משמעותי לציבור

יש לייחד את הגנת האמת בפרסום רק לפרסומים שהיו "אמת לאמיתה" בעת פרסומם, ללא תלות בשאלה מהי האמת שהיתה ידועה בנקודת הזמן הספציפית. כך קבע בית המשפט העליון שדן בהרכב מורחב בדיון נוסף בפרשת וידוא ההריגה ששודרה בתוכנית "עובדה", בהנחיית אילנה דיין, אשר בעקבותיה הוגשה תביעת לשון הרע נגד דיין ונגד זכיינית ערוץ 2 לשעבר טלעד. עוד נקבע כי הגיעה העת להכיר בחובה עיתונאית רחבה המקימה את הגנת תום הלב, בהתקיים עניין ציבורי משמעותי הנלווה לעבודה עיתונאית אחראית. בסופו של יום נקבע בדעת רוב להותיר את הקביעה כי לדיין והזכיינית טלעד עומדת הגנה בנוגע לכתבה, למעט בנוגע לקדימונים.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

עניינה של הפרשה בכתבת תחקיר ששודרה בשנת 2004 בתכנית "עובדה". הכתבה שערכה והגישה דיין עסקה בתקרית ביטחונית שכונתה "פרשת וידוא ההריגה", אשר אירעה באותה שנה בקרבת מוצב צה"ל ברצועת עזה. בתקרית נהרגה נערה פלסטינית כבת 13 מירי של מפקד הפלוגה שאיישה את המוצב, שכונה סרן ר'. הכתבה, שארכה כ-18 דקות, דנה באירוע האמור ועסקה גם בהתרחשויות ובחקירות שנערכו בעקבותיו. לשידורה קדמו קדימונים (פרומואים) מטעם זכיינית ערוץ 2 באותה עת "טלעד". בתכנית ששודרה שבוע לאחר מכן הוסיפה דיין מספר דגשים והבהרות ביחס לכתבה ומספר חודשים לאחר מכן שודרה גם תוכנית לקט לרגל סיום העונה, בה נכללה תמצית הכתבה שאליה נלוו דברים של דיין בהם עדכנה בין היתר אודות ההתפתחויות שאירעו מאז שודרה הכתבה המקורית.

בעקבות הפרשה, הוגש נגד מפקד הפלוגה כתב אישום לבית הדין הצבאי, אך הוא זוכה. לאחר זיכויו, הגיש המפקד תביעת לשון הרע נגד טלעד ודיין, אשר התקבלה בחלקה על ידי בית המשפט המחוזי שחייבם לפצותו בסכום של 300 אלף שקל ובפרסום הודעת תיקון בתוכנית.

בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור וקבע כי הכתבה אמנם הוציאה את דיבתו של העותר, אך עומדות לדיין ולטלעד הגנות החוק בעניין אמת בפרסום ותום הלב. בתוך כך, ביטל בית המשפט את "הלכת עיתון הארץ" ששלטה עשרות רבות של שנים (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל נ' עיתון הארץ), ובה נקבע כי לעיתונות אין חובה חברתית או מוסרית מעבר לזו שיש לאדם פרטי לפרסם פרסומים אשר יש בהם עניין ציבורי. בית המשפט העליון קבע כי הלכה זו אינה משקפת עוד האיזון הראוי בין חופש הביטוי וחופש העיתונות לבין הזכות לכבוד, לשם טוב ולפרטיות, ולכן הפתרון הראוי הוא הגנה על פרסום בתום לב של כלי תקשורת שיש בו עניין ציבורי משמעותי, כאשר זה פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונות אחראית. מנגד, נדחה הערעור בכל הנוגע לקדימונים ונקבע שלא חלה לגביהם כל הגנה. לפיכך, נותר על כנו חיובה של טלעד בפיצוי של 100 אלף שקל בגין הקדימונים, אולם בוטל החיוב לפרסם הודעת תיקון.

אמת עובדתית אחת

שמונה משופטי ההרכב, נגד דעתו החולקת של השופט אליקים רובינשטיין, קבעו כי יש לדחות את הדיון הנוסף. נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, שכתב את פסק הדין העיקרי, ציין כי בשלב זה אין עוד מחלוקת שהדברים ששודרו בכתבה אכן עלו כדי לשון הרע נגד העותר, ולפיכך הדיון יתמקד בתחולתן של הגנות החוק.

השופט גרוניס הזכיר כי התנאי הראשון לתחולתה של הגנת אמת בפרסום הוא כי הדבר שפורסם היה אמת. בעניין זה ציין גרוניס כי האמת היחידה שקיימת היא האמת העובדתית, אולם  אולם נוכח המגבלות והאילוצים החלים על בית המשפט עשוי להיות פער מסוים בינה לבין עיבוד האמת כפי שנעשה בכלים משפטיים. לפיכך, לשאלה לאיזו "אמת" התכוון סעיף 14 לחוק, השיב גרוניס שמדובר באמת המשפטית. הבחנה נוספת אותה יש לערוך היא בין "אמת לאמיתה" ל"אמת לשעתה", קרי בין האמת לבין מה שנחזה להיות האמת בנקודת זמן מסוימת. בניגוד למה שנקבע בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, קבע הנשיא כי לצורך הגנת אמת בפרסום לא ניתן להסתפק ב"אמת לשעתה" אלא יש להוכיח כי הדבר שפורסם אכן היה האמת בזמן פרסומו. משמעות הדבר, שפרסומים שבזמן פרסומם נדמה היה כי הם נכונים אך בדיעבד התברר כי לא כך הוא – לא ייהנו מההגנה. עוד הבהיר גרוניס כי יש להבחין בין פרסום שמלכתחילה לא היה אמת, גם אם עניין זה התברר בדיעבד, לבין פרסום שהיה נכון במועדו אך לאחר הפרסום אירעו התפתחויות שאינן שוללות את אמיתותו, כגון פרסום שאדם חולה במחלה כלשהי, מקום בו לאחר מכן החלים ממחלתו.

אשר לתנאי הנוסף של הגנת אמת הפרסום – קיומו של "עניין ציבורי" – ציין הנשיא כי עצם העובדה שהליך משפטי בנושא כלשהו עודנו תלוי ועומד אינה מאיינת את העניין הציבורי בפרסומו, גם אם הדבר עומד בניגוד לאיסורים שנקבעו במקום אחר, דוגמת איסור ה"סוביודיצה", איסור לפי חוק חקירת חשודים וכד'. לדעת גרוניס, שאלת הפרתם של איסורים אלו צריכה להתברר במישור המתאים ולא בגדר הגנת "אמת בפרסום" שבחוק איסור לשון הרע.

הכוונה מאחורי הפרסום

באשר להגנת תום הלב על פרסומים עיתונאיים שאמיתותם לא הוכחה, סבר הנשיא גרוניס כי נוכח חשיבותם של חופש הביטוי וחופש העיתונות, יש להכיר בקיומה של "הגנת העיתונאות האחראית", המורכבת מחד מחובה עיתונאית לפרסם פרסומים בעלי עניין משמעותי לציבור, הנכנסת תחת החלופה שבסעיף 15(2) לחוק העוסקת ב"חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום". לדברי הנשיא, אין צורך שהמפרסם יהיה בהכרח עיתונאי במקצועו, אולם התנאי המרכזי הוא שלציבור יהיה עניין משמעותי במידע הנידון ולא רק עניין גרידא. תנאי נוסף להקמת הגנה זו הוא מילוי דרישת תום הלב הקבועה ברישה של סעיף 15, שהיא דרישה מצטברת לנסיבות הקבועות בכל אחת מהחלופות. לדברי גרוניס, חובת תום הלב כוללת יסודות סובייקטיביים ואובייקטיביים ויש לבחון את טיבה בהקשר הספציפי של "הגנת העיתונאות האחראית".

עוד צוין כי ניתן להצביע על מספר אינדיקציות שיש בהן לסייע בהכרעה האם התקיימה דרישת תום הלב במקרה נתון. כך, למשל, ניתן ללמוד על תום לבו של המפרסם בין היתר מהמניע לפרסום – קיומה של אמונה בדבר חובה לפרסם או שמא כוונת זדון, רצון להשמיץ או לפגוע במושא הפרסום. נוסף לאמור, ציין גרוניס כי ביסוד פרסום עשויים לעמוד שיקולים נוספים, כגון הרצון להגיע להישג עיתונאי תוך הקדמת המתחרים או שיקולים מסחריים של אמצעי התקשורת של רייטינג והשאת רווחים. גרוניס הבהיר כי אם יתברר שניתן לשיקולים אלה משקל עודף בעת הפרסום, בהחלט ייתכן כי הדבר יוביל למסקנה שלא נתקיימה דרישת תום הלב. כן יש לדבריו לבחון את יחסו של המפרסם לפרסום, קרי האם האמין באמיתות הדברים שפרסם. מבחנים נוספים העשויים לסייע הם האם אימת המפרסם את העובדות טרם הפרסום, האם הסתמך על מקורות מהימנים ורציניים והאם פנה לנפגע הפוטנציאלי טרם הפרסום ונתן לו הזדמנות סבירה והוגנת להגיב. כן יש להראות שהפרסום לא חרג מהסביר, קרי שהמפרסם דייק בתיאור העובדות ושיקף אותן באופן הוגן ומאוזן. מקור אפשרי נוסף לדרישות כאמור עשוי להיות תקנון האתיקה של מועצת העיתונות.

בשולי הדברים הוסיף גרוניס כי אמנם ראוי שמפרסם אשר נודע לו כי הדבר שפרסם איננו נכון יתקן את הרושם הפוגע והשגוי שיצר או יפרסם הבהרות ועדכונים, אולם אין מקום לחייב מפרסמים לעדכן ולתקן את פרסומיהם באופן שוטף ואין לחייבם לעשות כן בכל מקרה ומקרה באופן אוטומטי אף מקום שהדבר לא התבקש על ידי מי שנפגע מן הפרסום.

ביישום עקרונות אלה על המקרה הנוכחי, הגיע הנשיא גרוניס למסקנה כי הרושם הכללי המתקבל מן הכתבה הוא הוגן ולא בלתי מאוזן. לדבריו, נימת הכתבה היא אכן ביקורתית ויחסה השלילי כלפי האירוע ניכר, אלא שהיא נותנת ביטוי לסיטואציה הקשה שבה היו מצויים העותר וחייליו, כמו גם לגרסת העותר ולתחושתו כי הוא פועל לנטרול איום ביטחוני ולעמדת רשויות הצבא. אשר לתכנית הלקט, סבר גרוניס כי הגנת העיתונאות האחראית התקיימה גם ביחס אליה. בנוגע לקדימונים, הסכים גרוניס עם הקביעה בפסק הדין מושא הדיון לפיה לא חלה עליהם הגנת אמת בפרסום או תום הלב. לפיכך, לא ראה לשנות מהתוצאה האופרטיבית שנקבעה, קרי חיובה של טלעד בלבד בפיצוי בגין הקדימונים.

רדיפה אחר סקופ

לתוצאה האמורה הסכימו שבעה שופטים נוספים – המשנה לנשיא מרים נאור והשופטים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן ויצחק עמית. כל שופטי ההרכב, לרבות השופט עמית ששינה מעמדתו בפסק הדין המקורי, היו תמימי דעים כי לא די ב"אמת לשעתה" על מנת להקים את הגנת האמת בפרסום. מנגד, מספר נושאים היו שנויים במחלוקת בין השופטים: ראשית, השאלה האם יש לחייב מפרסם לפרסם תיקון גם מיוזמתו ומבלי שהדבר התבקש על ידי הנפגע. השופטת בדימוס ארבל סברה בניגוד לעמדתו של הנשיא, כי על אף שלא מוטלת על המפרסם חובה שכזו בחוק, ראוי שיזום תיקון או עדכון מקום בו הם נדרשים, ובמקרים המתאימים אף ראוי להקדים ולשאול לעמדתו של הנפגע באשר לפרסום חוזר.

לכך הסכים גם השופט הנדל וסבר כי בנסיבות המתאימות הגנת תום הלב יוצרת חובת עדכון עצמאית רחבה על המפרסם. גם השופט דנציגר הצטרף לעמדה זו והסכים כי מפרסם אשר נמנע מלפרסם תיקון או עדכון לפרסום כוזב שהיווה לשון הרע חרף בקשת הנפגע עשוי להיחשב לחסר תום לב, אולם הוסיף שיש מקום להטיל על מפרסם חובה לפרסם הודעת תיקון או עדכון גם מיוזמתו. לבסוף, הצטרף גם השופט רובינשטיין לתומכים בחובת פרסומו של התיקון מיזמת כלי התקשורת. מנגד, עמדו לצד הנשיא גרוניס השופט פוגלמן והשופט ג'ובראן שסבר כי כלל אין להטיל על מפרסם לפרסם עדכון או תיקון מיוזמתו, אולם ניתן יהיה להכיר בכך במקרים נדירים. השופט עמית גם הוא תמך בעמדה זו במסגרת פסק הדין מושא הדיון.

נושא נוסף שבמחלוקת היה האם אותם שיקולים שציין הנשיא גרוניס בדבר רדיפה אחר הסקופ וחשיפה עיתונאית שוללים את תחולתה של ההגנה. לדעת השופט פוגלמן, יש להכיר בכך שהעבודה העיתונאית אינה נעשית אך "לשם שמיים" וכי הרצון להשיג "סקופ" כשלעצמו אין בו פסול. לשיטת פוגלמן, הקדמת המתחרים היא ערך שמקדם חריצות ושקדנות עיתונאית והיא עשויה להוביל להתפתחות תקשורת תחרותית והישגית והולדת תוצרים עיתונאיים טובים יותר. כך גם בנוגע לרצון העיתונאי והאנושי לזכות בחשיפה רחבה של המידע שפורסם. לפיכך, לדעת פוגלמן, אין מקום לקביעה אפריורית שלפיה שיקולים מעין אלה עלולים לשלול את הגנת "העיתונאות האחראית". לכך הצטרף גם השופט ג'ובראן שציין כי לשיטתו אין פסול בכך שלפרסום מתווספים מניעים נוספים כל עוד הוא מקדם את האינטרס הציבורי ועומד באמות מידה אובייקטיביות. השופט הנדל גם הוא ציין כי אכן מוטב שכל בעל מקצוע יבדוק את מניעיו כדי שהשאיפה להצלחה לא תתנגש עם קדושת העבודה, אך סבר שמכאן ועד לקביעה כי שיקולי רייטינג וסקופ מהווים כלי עזר משפטי לבחינת תום הלב – רב המרחק. השופט דנציגר הסכים מחד עם חבריו כי שיקולי "רייטינג" או רצון להשגת "סקופ" אינם פסולים מעיקרם, אולם הסכים עם הנשיא כי מקום בו יוכח כי ניתן לשיקולים אלו משקל מופרז על חשבון שיקולי החובה העיתונאית, וכאשר היה בכך כדי להשפיע על הפרסום, מועדו, אופיו או על ההכנות שקדמו לו - יהיה בכך כדי לרמז על היעדר תום לב ואף ראיה מסוימת כי אין מתקיים בפרסום יסוד העניין הציבורי המשמעותי. זאת, כמתחייב ממעמדה של הזכות לשם טוב.

ביטחון עצמי מופרז

מול חבריו, ניצב השופט רובינשטיין בדעת יחיד. רובינשטיין הסכים אמנם עם שלילת ה"אמת לשעתה" בכל הנוגע להגנת "אמת בפרסום", אך עיקר המחלוקת שראה מול חבריו היא באשר לפרשנות סעיף 15(2) ובפרט בשאלה האם יש לכלול בהגנה שמעניק הסעיף פרסומים עיתונאיים, כשלדעתו התשובה היא שלילית. לשיטתו של רובינשטיין, המסר העולה מהדיון הנוסף הוא העמדת חופש הביטוי במקום שמעל לשם הטוב, עד כדי מתן הכשר בפועל ללשון הרע עיתונאית והפיכת כבודו ושמו הטוב של אדם ל"אסקופה נדרסת". לדעת רובינשטיין, באיזון העקרוני בין הזכות לשם הטוב לבין חופש הביטוי יש להעדיף את הראשונה, שכן בעוד שהזכות לחופש הביטוי היא נגזרת פרשנית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי שהשם הטוב הוא "כבוד האדם בטהרתו ולעיצומו" שכן פגיעה בשמו הטוב של אדם היא פגיעה בלב ליבו של כבודו, ירידה לחייו, הלבנת פניו והדרת שינה מעיניו. נוכח מעמדה של זכות זו, סבר רובינשטיין כי אין להרחיב את ההגנה לפי סעיף 15(2) ולא ניתן להכיר בחובה עיתונאית רחבה בפרסומים עובדתיים כוזבים.

בהתייחס להלכת עיתון הארץ, ציין רובינשטיין כי אין לראות בה "ארכאית", שכן לא ניתן לכנות כך את הקביעה לפיה אין יעדיה של העיתונות, חשובים ככל שיהיו, עולים לדרגת חובה המתירה לומר אי אמת. עוד הוסיף כי התחזקות מעמדה של התקשורת וההתפתחויות בעולם הכללי והמשפטי אין פירושן כי נחלש הצורך להקפיד על האמת שכן ישנם ערכים שהם כסלע איתן.

במקרה זה קבע רובינשטיין כי הרושם הכללי המובהק העולה מהכתבה הוא של הצגת העותר באור לא טוב בלשון המעטה, גם אם יש ניואנסים כאלה ואחרים שאפשר ללמוד מהם על גוני מבט. עוד ציין כי אינו סבור שהכתבה שיקפה חוסר תום לב, אך היא שיקפה ביטחון עצמי מופרז שבשלו לא גילתה את הרגישות הראויה לעותר. לפיכך, סבר רובינשטיין כי היה מקום להשיב את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, קרי לחייב את דיין וטלעד לשלם לעותר את הסכום שקבעה הערכאה הראשונה. כן היה מקום, לדעת רובינשטיין, לחייבן ליידע את הצופים במסגרת התכנית "עובדה" בכך שהעותר זוכה מכתב האישום במשפט שנערך לו בבית הדין הצבאי, להציג את עיקרי הכרעת הדין ולדווח, בין היתר, כי העותר ירה על הילדה המנוחה שני כדורים על מנת לנטרל את האיום שנשקף מתיק שנשאה עימה והיה חשוד כמטען נפץ, ולא מתוך אדישות או זלזול בחייה. עוד היה מקום להבהיר כי העותר לא ביצע וידוא הריגה בילדה וכי לא הוכח שהתחקיר הצבאי שנעשה בעניינו היה שקרי או "טויח" באמצעות חייליו ובהוראתו.

 

דנ"א 2121/12

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:171
קומיט וכל טופס במתנה