חדשות

ביהמ"ש קיבל תביעת לשון הרע שהגיש מנכ"ל היישובים שערי תקווה ועץ אפרים נגד תושב ששלח בתפוצה משמעותית קישור לאתר המייחס לו קשרים עם משפחות פשע ושימוש בקופה הציבורית למטרות אישיות. השופט דוד גדעוני: די בכך שהשולח היה מודע לתוכן האתר והוסיף להודעותיו דברי תמיכה בכתוב כדי לעמוד בדרישת הפרסום שבחוק

בית משפט השלום קיבל בחלקה תביעת לשון הרע שהגיש מנכ"ל הישובים שערי תקווה ועץ אפרים נגד תושב ששלח הודעות דוא"ל לעשרות נמענים ובהן קישור לאתר אינטרנט שבו נכתבו על התובע דברים קשים ומכפישים. השופט דוד גדעוני קבע כי אף שלא הוכח שהנתבע הוא זה שכתב את הדברים באתר, הרי שדי בכך ששלח לאחרים את ההודעות עם הקישור לאתר, בוודאי כאשר היה מודע היטב לתוכנו והוסיף להודעות ששלח אמרות תמיכה בכתוב, כדי לראות בו כמי ש"פרסם" את הדברים וכדי לקיים את יסוד הפרסום כנדרש בחוק. פסק הדין ניתן מספר חודשים לאחר פסיקת בית המשפט השלום בתביעת לשון הרע אחרת שהגיש התובע ושני בכירים נוספים בוועד שערי תקווה בגין דברי לשון הרע בבלוג אנונימי. בית המשפט הורה לחשוף את זהותו של הגולש, שהתברר כחבר ועד היישוב, וחייב אותו בפיצוי בסך של 90 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע, משה אסולין, תושב עץ  אפרים, כיהן במועדים שונים כחבר וכיו"ר הוועד המקומי ביישוב. בין התובע, חיים בלומנפלד לאסולין קיימת יריבות מרה, שהולידה לא מעט תלונות והליכים משפטיים. עניינו של ההליך הנוכחי הוא בתביעת לשון הרע בסך של 600 אלף שקל, שנגעה לאתר אינטרנט שבו הובא בהרחבה ובפרטי פרטים מה שנחזה להיות תיאור עובדתי של פועלו של התובע מאז שהחל את דרכו בשלטון המקומי, תוך התייחסות לקשריו עם משפחות פשע, דפוסי התנהלות של פשע מאורגן שאימץ לעצמו, שימוש בקופה הציבורית להבטחת החזר הלוואות אישיות ועוד.

בלומנפלד לא טען כי אסולין הוא זה העומד מאחורי האתר, אלא התמקד בכך שהוא שיגר במספר הזדמנויות תכתובות דואר אלקטרוני למספר רב של נמענים, וכלל בהן קישור לאתר האינטרנט בליווי אמירות שונות כגון "אם חלק קטן ממה שכתוב באתר הוא נכון, אזי מקומו של בלומנפלד אינו ביישוב", הערות כי הדברים מזעזעים לקריאה וכי "מפחיד לחשוב שזה האיש שמנהל את חיי התושבים.

עוד עסקה התביעה בתכתובות דוא"ל שנשלחו מגורם המכנה את עצמו "ביעור חמץ", ובהן נאמר כי לאחר שהתובע נבחר לתפקידו הוא רוקן את הקופה הציבורית, פעל להגדיל את חיובי הארנונה לצרכיו האישיים, רדף באופן אובססיבי כל מי שהשמיע כלפיו ביקורת, קשר קשרים עם גורמים בעולם התחתון ועוד. המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה היתה האם אסולין הוא אותו "ביעור חמץ" ששלח את הודעות הדוא"ל הנ"ל.

משפחות הפשע והשלטון המקומי

השופט דוד גדעוני קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי מעיון באתר האינטרנט, מתקבל הרושם בעיני הגולש כי האתר נערך על בסיס מידע שנאסף לאורך זמן ממקורות שונים, וכי הושקעו זמן ומאמץ ביצירתו. עוד צוין כי באתר מופיעים פרקים כלליים שניתן להגיע אליהם באמצעות לחיצה על קישורים, ובכללם פרק המתייחס לתופעת השחיתות בשלטון המקומי ומעורבות משפחות הפשע, פרק הכולל דברי תודה "לתושבים רבים שמסרו את החומרים והעדויות" בעניינו של אסולין ופרק בו הובאו ציטוטים המיוחסים למפכ"ל המשטרה, בין היתר לעניין חדירת ארגוני פשיעה לרשויות המקומיות. לצד פרקים כלליים אלה, נכללו 13 פרקים שהתייחסו באורח ספציפי ופרטני לתובע ובגדרם הובא מה שנחזה להיות תיאור עובדתי של פועלו והתנהלותו מאז שהחל את דרכו בשלטון המקומי. לצד תיאורים אלה, הובאו קטעים הנחזים להיות תגובתו של התובע או גרסתו לדברים, בעוד שלטענתו, שלא נסתרה, מעולם לא התבקשה או ניתנה תגובה מטעמו.

השופט גדעוני קבע כי אין מחלוקת שהדברים האמורים באתר מהווים לשון הרע על פי המבחן האובייקטיבי, שכן הדברים המיוחסים לתובע והאופן שבו הובאו מציגים אותו באור שלילי ביותר.

עם זאת, בשים לב לכך שהתובע לא הניח תשתית עובדתית לכך שהנתבע הוא זה שעומד מאחורי האתר, יש לבחון את אחריותו של הנתבע מתוך נקודת מוצא לפיה הוא לא זה שכתב את הדברים באתר, אלא רק שלח אותם בצירוף הקישור לאתר האינטרנט.

השופט דחה את טענתו של הנתבע לפיה אין לראות בשליחת הקישור לאתר "פרסום" כלשונו בחוק, והדגיש כי פרסום, לפי סעיף 2 לחוק, הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, וכשעסקינן בכתב כל מעשה שיש עמו פוטנציאל להעברת מסר כאמור. לפיכך, עצם העברת המסר שבו גלום לשון הרע יש בה כדי להקים את יסוד הפרסום – גם אם מי שהעבירו לא כתב את תוכנו. במקרה זה, די בכך שהנתבע שלח לאחרים – עשרות במספר – את תכתובות הדוא"ל שבהן הקישור לאתר האינטרנט, בוודאי כאשר קודם לכן קרא את האתר והיה מודע היטב לתוכנו, כדי לראות בו כמי ש"פרסם" את הדברים וכדי לקיים את יסוד הפרסום כנדרש בחוק.

יתרה מכך, הנתבע לא הסתפק בהעברת הקישור לאתר האינטרנט אלא הוסיף בתכתובות הדוא"ל דברים משלו. בית המשפט דחה את הטענה כי בדברים אלו היתה מעין הסתייגות מהדברים שנכתבו באתר, וקבע כי אף אם נראה ברישא של הדברים משום התניה, הרי שמשקלה נמוך ביחס לדברים הנחרצים שבאים לאחריה, לרבות אמירות נחרצות כי "מקומו של האיש לא כאן" "הוא צריך להיות במקום אחר", שימוש בביטויים חריפים כגון "זה פשוט מזעזע" ו"מפחיד לחשוב שזה האיש שמנהל את חיינו", שלאחריהם ביקורת כלפי הגורמים האחראים שלא עושים דבר בנדון ושחובה עליהם לתת תשובות ו"לא למלא פיהם מים". משכך, הרושם הסביר המתקבל למקרא הטקסט בכללותו הוא של הצטרפות ותמיכה בתוכן הדברים. בכך, קבע השופט, יצר הנתבע מסר נוסף ועצמאי המצטרף ומאמץ את שנאמר באתר האינטרנט, אותו שלח לעשרות אחרים, וגם בכך יש תמיכה בהתקיימות יסוד הפרסום הנדרש.

האינטרנט אינו שטח הפקר

השופט גדעוני דחה את טענות הנתבע בדבר חשיבותה ומרכזיותה של רשת האינטרנט בימינו ובזכות חופש הביטוי וחשיבות ריבוי מקורות המידע בעולם הוירטואלי, וקבע כי אין בכך כדי להביא למסקנה שמרחבי רשת האינטרנט מצויים מחוץ לתחומי פרישתו של החוק או כי בסביבת הרשת חדלה זכותו של אדם לשמו הטוב להתקיים. זאת, אף שייתכן שיש מקום להתאמות ושינויים כאלה ואחרים בעת החלת דיני לשון הרע ברשת. בסיכומו של דבר קבע השופט כי כי בתכתובות הדוא"ל הנדונות, בדברים שכתב בגדרן ובקישור לאתר האינטרנט שנכלל בהן, פרסם הנתבע לשון הרע על התובע.

השופט דחה את ראשה השני של התביעה המתייחס לתכתובות הדוא"ל שנשלחו מהגולש "ביעור חמץ", לאחר שקבע כי אף שההתנהלות המתוארת מקימה בסיס לחשד, לא עלה בידי התובע להוכיח במאזן ההסתברויות כי הנתבע הוא שעומד מאחורי הכינוי.

בפסיקת סכום הפיצוי, שקל השופט בין היתר את חומרת הדברים שיוחסו לתובע בפרסומים, לרבות הצגתו כבעל קשרים עם ארגוני פשע, כמי שפועל להיטיב עם עצמו על חשבון הקופה הציבורית, כמי שנוהג שלא ביושר וכמי שמפעיל דרכי איום והפחדה כלפי מתנגדיו. עוד נשקל אופן הצגת הדברים באתר באורח מובנה, מאורגן ומסודר, היכול לשוות לדברים מימד של רצינות ומהימנות. כמו כן, תכתובות הדוא"ל הנדונות והקישור לאתר האינטרנט נשלחו במספר הזדמנויות שונות בתפוצה משמעותית, לעשרות נמענים, הן ביישובים שבהם שימש התובע בתפקידו והן מחוצה להם.

עוד צוין כי משלוח הדברים באמצעות דוא"ל מאפשר לכל נמען להעביר את הדברים הלאה בנקל, עניין שיכול להגביר את פוטנציאל הפגיעה. השופט גדעוני ציין עוד כי בפני הנתבע לא לא עמדה תשתית עובדתית כלשהי לתמיכה בדברים הקשים שהובאו באתר האינטרנט וכי הוא גם לא טרח לערוך בירור כלשהו בעניין ולכן יכולה לקום מסקנה מסתברת כי פעל מתוך כוונה לפגוע. מן העבר האחר, שקל השופט את התמונה שהצטיירה בדבר היריבות הקשה בין המחנות השונים בישובים וכן העובדה שתכתובות הדוא"ל הנדונות נשלחו בתקופה שלפני הבחירות, ולכן ניתן להניח כי חלק מהנמענים לא התייחסו לדברים כפי שהיו מתייחסים לפרסום אובייקטיבי. על יסוד האמור, פסק בית המשפט לתובע פיצוי בסך של 100 אלף שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 20 אלף שקל.

ת"א 28572-09-12

לקריאה נוספת, ראו:

בלוגר אנונימי יפצה ב-90 אלף שקל בגין לשון הרע לאחר שביהמ"ש חשף את זהותו