התובע טען כי בעקבות נטילת התרופה רקוויפ להקלה על הסימפטומים של מחלתו, הוא לקה בהתמכרות להימורים, למין ולקניות, אשר גרמה לגירושיו ולאובדן כל רכושו. ביהמ"ש ציין אמנם כי עד לאחרונה התנהגות התמכרותית לא היתה ידועה כתופעת לוואי נדירה של התרופה, אך קבע כי משידעו הרופאים על ההתמכרות, היה עליהם להפסיק את הטיפול בתרופה
בית משפט השלום קיבל חלקית את תביעתו של חולה פרקינסון, שטען כי סבל מהתמכרות להימורים כתוצאה מנטילת התרופה "רקוויפ" (Reqip) להקלה על הסימפטומים במחלה. השופטת מיכל שרביט קבעה כי לא היתה רשלנות מצד הרופאים המטפלים שכן במרבית התקופה שבה נטל התובע את התרופה, התנהגות התמכרותית לא הוכרה אף כתופעת לוואי נדירה שלה. עם זאת, קבעה השופטת, מהמועד שבו הציג התובע את התמכרותו בפני הרופאים, היה עליהם להפסיק את הטיפול בתרופה. לאור האמור, תפצה קופת חולים כללית את התובע בסך של 70 אלף שקל, עבור הנזק הלא ממוני שנגרם לו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בסוף שנות התשעים אובחן התובע, אז בתחילת שנות השלושים לחייו, כסובל ממחלת הפרקינסון, שהיא מחלה ניוונית חשוכת מרפא המחמירה עם השנים באופן קבוע ובלתי נמנע. כחלק מהטיפול התרופתי שניתן לו לשם הקלה על הסימפטומים, נטל התובע תרופה בשם "רקוויפ" בשתי תקופות משנה עד לשנת 2006. לאחר זמן מה, החל התובע לטענתו לגלות סימנים של התמכרות להימורים, למין ולקניות, ואף עשה ניסיון לגמילה מהימורים אשר לא צלח.
בשלב מסוים, מסר התובע למנהל מחלקת הנוירולוגיה בה טופל כי הוא מכור להימורים מזה כשנה, אז הוסבר לו אודות הקשר האפשרי בין התמכרותו לבין נטילת התרופה. עם זאת, נוכח מצג מתמשך שהציג התובע בפני רופאו לפיו נגמל מההתמכרות, המשיך ליטול את התרופה תקופה נוספת, עד שבשל החמרה במחלתו הופסק הטיפול בה והוחלט על המשך טיפול תרופתי אחר שאחריו נעלמו תופעות ההתמכרויות.
לאור האמור, הגיש התובע תביעה שבה עתר לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התמכרותו להימורים, מין וקניות. לטענתו, כתוצאה מההתמכרות הוא איבד עבודתו כמורה, התגרש מאשתו, פגע בילדיו ובהוריו, חבריו ניתקו עמו קשר, כל רכושו ירד לטמיון ונותרה אצלו נכות פסיכיאטרית לצמיתות. יצוין כי כיום, אין מחלוקת שהתנהגות התמכרותית היא אחת מתופעות הלוואי הנדירות של תרופת הרקוויפ, הכוללת גם הימורים בלתי מבוקרים, מיניות יתרה וקניות קומפולסיביות, וכי החל משנת 2005 נכלל מידע זה בעלונים לרופאים והחולים בארץ ובעולם.
חברת התרופות לא התרשלה
השופטת מיכל שרביט קיבלה את התביעה, אך הבהירה כי במרבית הזמן שבו נטל התובע את תרופת הרקוויפ לא הייתה קיימת אינדיקציה רפואית מספקת שיכולה הייתה לתמוך במסקנה מדעית בדבר קשר סיבתי בינה ובין תופעות הלוואי הקשורות להתמכרויות, ולמעט מקרים בודדים שדווחו בעולם לא הוצגה אסכולה רפואית או חשיבה מדעית שהכירה בקשר כזה. גם במוסד הגמילה בו שהה התובע במשך כחצי שנה, ובו היו מצויים מומחים להתמכרויות, לא היו מודעים לאפשרות הקשר בין הרקוויפ לבין ההתמכרות של התובע ואף הקפידו עמו הקפדה יתרה שייטול את התרופה.
לפיכך, בכל הנוגע לתקופה שמתחילת הטיפול התרופתי (יולי 1999) ועד למועד בו יידע התובע לראשונה את רופאו בדבר ההתמכרות בה לקה (יולי 2005), סברה השופטת כי אין לייחס רשלנות לרופאי הכללית שטיפלו בו. כך, בשים לב לעובדה שבאותה עת לא הוכר קשר אפשרי בין רקוויפ לבין התמכרות, לא היה על הרופא לציין זאת בפני התובע ובוודאי שאין בכך משום פגיעה באוטונומיה שלו או בצורך לקבל הסכמתו מדעת לטיפול. השופטת הדגישה כי באותה עת לא הוכר הדבר אף כתופעת לוואי נדירה של התרופה המעוררת שאלה האם יש לגלותה למטופל, אלא במידע אנקדוטלי בלבד שכלל לא הגיע לדרגה כזו שיש לראותו כתופעת לוואי מוכרת. לפיכך, אין גם לזקוף לחובת הרופא את היעדר המעקב הרפואי אחר התובע בהיבט זה של התמכרות. כפועל יוצא, אין גם רשלנות מצד חברת התרופות, שנתבעה גם היא, באי פרסום תופעת לוואי של התמכרויות בעלוני התרופה בתקופה זו.
למסקנה שונה, הגיע בית המשפט בכל הנוגע לתקופה השנייה שבה נטל התובע את התרופה, קרי מהמועד שבו יידע התובע את הרופא על התמכרותו להימורים. בעניין זה, קיבלה השופטת שרביט את דעת המומחה מטעם בית המשפט לפיה מעת שנודע לרופא המטפל אודות ההתמכרות, המשך הטיפול ברקוויפ היה שגיאה שניתן היה למנעה. זאת, כיוון שההיגיון והשכל הישר מחייבים שלא להסתמך על אמירתו של מי שהודה שהיה מכור, כי אינו מכור עוד. בנסיבות אלה, כאשר הוא סבור שמבחינה רפואית יש להפסיק את הטיפול בתרופה בהתקיים הימורים, לא יכול היה הרופא להסתמך רק על דברי התובע עצמו והיה עליו לערוך בירור מספק יותר בנוגע לשאלה האם עודנו מכור אם לאו.
הטעייה מכוונת של המטופל
השופטת הדגישה כי העובדה שהתובע הכשיל במודע את רופאיו ומסר להם מידע מטעה אודות גמילתו מהימורים, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלות הרופאים המטפלים לבין הנזק שנגרם לו בגין המשך ההתמכרות, שכן אין לייחס לתובע התנהגות מושכלת לאור העובדה שההחלטה התקבלה אצלו בעודו נתון להשפעות ההרסניות של ההתמכרות. כמו כן, יש לזכור כי לא דבק בו כל אשם בכך שלקה בהתמכרות עקב התרופה, ואין לראותו כמי שהכניס עצמו במודע למצב זה.
מנגד, קבעה השופטת, בשים לב לכך שהתנהלותו של התובע היא אשר גרמה להכשלת רופאיו, בוודאי שאין מדובר במקרה חריג או קיצוני של רשלנות שהתקיימה בו "מעין כוונה" או התנהגות הגובלת בזדון, באופן המצדיק פסיקת פיצויים עונשיים.
לאור האמור, קבעה השופטת כי ביחס לתקופה שמיולי 2005 ועד הפסקת הטיפול ברקוויפ, יש למצוא רשלנות מצד רופאי הכללית שלא מיצו עד תום את הבירור בנוגע להתמכרותו של התובע ובחרו להמשיך בטיפול בתרופה שגרם להמשך תופעת ההתמכרות. עם זאת, אין להטיל כל אחריות על חברת התרופות בגין נזקו של התובע בתקופה זו, היות והמשך הטיפול היה פרי החלטה של הרופאים.
אשר לסוגיית הנזק, מצאה השופטת כי עדותו של התובע הייתה מעט מוגזמת וניכר בה רצונו להעצים את טענותיו בנוגע לרשלנות הנתבעות והיקף הנזק שנגרם לו כתוצאה מההתמכרות. כמו כן בעדותו נתגלו אי התאמות בפרטים משמעותיים ביחס לדברים שמסר בתצהירו, והוא אף לא הביא מטעמו עדים נוספים לרבות מי מבני משפחתו או חבריו שיאשרו את התמונה שצייר בנוגע להשפעת התמכרותו על חייו וסביבתו הקרובה. על יסוד האמור, ולאחר שבחן את שאלת נכותו של התובע ורכיבי הנזק השונים, פסק לו בית המשפט פיצוי בסך של 70 אלף שקל בגין נזק לא ממוני בלבד.
