חדשות

העובדת השתמשה בכרטיס האשראי של המנהל לתשלום עבור הצהרון של בנה ולרכישת ביטוח לרכבה הפרטי ומוצרים בסופרמרקט בסכום מצטבר של 29 אלף שקל. כשהחבל החל להתהדק סביב צווארה ומעשיה נחשפו, התחזתה לחולת סרטן והאשימה את המנהל לשווא בהטרדה מינית

בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתה של מנהלת חשבונות בחברה שטענה כי מנהל החברה נהג להטריד אותה מינית והאשים אותה לשווא בגניבת כספים על מנת לשלול ממנה את זכויותיה. השופטת אריאלה גילצר כץ קבעה כי הוכח שהעובדת השתמשה בכרטיס האשראי של המנהל לצורך רכישות פרטיות, התחזתה לחולת סרטן והאשימה את המנהל לשווא בהטרדה מינית. לפיכך, חויבה העובדת להשיב את הכספים שגנבה ולפצות את מנהל החברה ב-25 אלף שקל על עוגמת הנפש שנגרמה לו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעת, שעבדה כמנהלת חשבונות בחברה, סיימה את עבודתה בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. לטענתה, במהלך תקופת עבודתה היא נוצלה על ידי המעסיקה בצורות שונות, כשבין היתר אולצה לצאת לחופשות כפויות, לא קיבלה העלאה בשכר כפי שהובטח לה עבור ביצוע הנהלת חשבונות לחברות אחרות וחויבה לעשות מטלות רבות שאינן קשורות לתפקידה, כגון שליחויות, סידור המחסן, עבודות ניקיון, סבלות וטלפונים.

העובדת טענה עוד כי בשלב מסוים החל מנהל החברה להטריד אותה מינית, בכך שהפנה אליה הערות בעלות אופי מיני, ליטף את שערה והתחכך בכתפה ובגבה, בעוד היא מתחננת שיחדל מהתנהגותו. לטענתה, כשהבין מנהל החברה כי היא לא תוותר על זכויותיה, האשים אותה לשיטתה לשווא בגניבה וניהל נגדה מסע הפחדות עד ששלחה אליו צ'ק על מנת שיניח לה לנפשה. לפיכך, תבעה העובדת בין היתר פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, שכר עבודה ופיצוי עבור עוגמת נפש.

החברה ומנהלה טענו מנגד כי עם העתקת משרדי החברה הודיעה העובדת למנהל כי היא לא רוצה להמשיך לעבוד, ולכן הוסכם לפנים משורת הדין לשלם לה את פיצויי הפיטורים בתשלומים. לאחר סיום עבודתה של העובדת, גילה מנהל החברה לטענתו חיובים שונים שביצעה העובדת בכרטיס האשראי שלו, ומשניסה ליצור עמה קשר התחמקה מפגישה עמו ואחותה אף הודיעה לו כי היא עברה ניתוח וכי היא עוברת טיפולים בשל מחלת הסרטן. בהמשך, התנהלה בין הצדדים התכתבות בדוא"ל והעובדת הסכימה להצעת הנתבע לפיה הוא יפקיד לחשבונה את פיצויי הפיטורים והעובדת תפקיד בחשבונו את סכומי החיובים שבוצעו שלא כדין מחשבונו. עוד הוסיף הנתבע כי מבדיקות נוספות שערך עלה כי העובדת שלחה יד בכספיו, והשתמשה בכרטיס האשראי שלו על מנת לשלם לצהרון של בנה ולצורך לרכישת מוצרים לבית, כרטיסי "טוקמן", חניות, קופת חולים וביטוח רכב.

המנהל הכחיש את טענת ההטרדה המינית וטען כי מדובר בהאשמת שווא שנולדה על מנת לחפות על מעשיה הפליליים של העובדת, וכי גם תלונה שהגישה במשטרה נסגרה מחוסר אשמה. בנוסף לכתב ההגנה, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד בגין הסכומים שגנבה העובדת מהנתבע ובגין עוגמת הנפש שנגרמה למנהל החברה בשל עלילות השווא של העובדת, אשר נועדו להשפילו ולבזותו.

השופטת אריאלה  גילצר כץ דחתה את תביעתה של העובדת ברובה וקיבלה את תביעת החברה. השופטת ציינה כי מהראיות התברר באופן חד משמעי כי העובדת השתמשה בשני כרטיסי אשראי של מנהל החברה אשר חייבו את חשבון החברה, בסכום מצטבר של כ-29 אלף שקל עבור חניות, הצהרון של בנה, ביטוח עבור רכבה הפרטי ורכישות מוצרים בסופרמרקט. השופטת דחתה את גרסת העובדת לפיה התשלום עבור הצהרון של בנה נעשה בהסכמת המנהל ובאישורו תוך הסכמה על קיזוז הסכומים משכרה, וקבעה כי מדובר בעדות לא משכנעת וגם המסמכים שצורפו מעלים כי היא שלחה יד בכספי החברה.

עוד נקבע כי כאשר נודע לתובעת שהנתבע גילה אודות מעשי הגניבה שביצעה, היא התחמקה מפגישה שנקבעה ביניהם ושלחה מייל מכתובתה הפרטית כביכול בשם אחותה לפיה היא "מבקשת לעדכן" שהתובעת עברה ניתוח ונמצאת בהתאוששות. בהמשך, לאחר שהנתבע הביע דאגה וביקש לברר מה אירע לתובעת, השיבה "אחותה" כי דובר בניתוח לא צפוי להוצאת גוש וכי היא עתידה לעבור טיפולי "מנע" ולא ניתן יהיה ליצור עמה קשר. השופטת גילצר כץ דחתה את טענת התובעת כי המיילים לא נכתבו על ידה אלא על ידי הנתבע, שחסם את תיבת הדואר האלקטרוני שלה לאחר שעזבה את עבודתה, וקבע כי מדובר בטענה משוללת יסוד היות ודובר בתיבת דואר פרטית שלנתבע אין כל אפשרות לחסום אותה. עוד הובהר כי המצאת שקרים בדבר מחלה מדומה וטיפולים היא מעשה שלא ייעשה, והוא נעשה כדי להתחמק מלתת הסברים לחיובי כרטיסי האשראי. לאור האמור, קבעה השופטת כי על התובעת להשיב לנתבע סך של 29 אלף שקל בגין רכישותיה באמצעות כרטיסי האשראי שלו.

השופטת דחתה גם את הטענות בדבר ההטרדה המינית וקבעה כי לא רק שאין בידי התובעת ולו ראיה אחת על מנת לתמוך בטענת ההטרדה, אלא שהיא גם לא אזכרה זאת בסיכומיה ולוּ במילה אחת למעט אזכור העובדה שהוגשה תלונה במשטרה. בעניין זה, הוסיפה השופטת כי התיק נגד הנתבע נסגר מחוסר אשמה, וכי מדובר בהתנהגות נפשעת של התובעת שהגישה תלונת שווא כשהבינה שהחבל מתהדק סביב צווארה נוכח מעשי הגניבה שביצעה. לפיכך, נדחה רכיב תביעה זה מכל וכל. נוסף לאמור, חייב בית הדין את התובעת לפצות את הנתבע ב-25 אלף שקל על עוגמת הנפש שנגרמה לו.

השופטת קבעה כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים בגין העתקת מיקומה של החברה, שכן תוספת של כ-17 ק"מ אינה מהווה הרעת תנאים מוחשית ולכן אין בה בכדי לחייב את החברה בתשלום פיצויי פיטורים לעובדת. עם זאת, ציינה השופטת, אין מחלוקת שהנתבע הסכים לשלם לה את פיצויי הפיטורים, אולם בהסכמה לתשלום שאינו מחויב על פי דין יכול המעביד לחזור בו עם התגלות עובדות שלא היו ידועות לו במועד ההסכמה. כך, במקרה זה, הסכמתו של הנתבע לשלם לתובעת את הפיצויים ניתנה בטרם ידע אודות מעשיה הפליליים ולכן נתונה לו הזכות שלא לשלם לה כלל.

ס"ע 55368-11-10

לקריאה נוספת, ראו:

הגישה תביעה כוזבת לפיצוי על הטרדה מינית כדי להיחלץ מהחשדות במעילה