חדשות

השופטת מיכל אגמון גונן מתחה ביקורת על התנהלות מערכת הביטחון מול יזמים שעסקו בפיתוח פתרון לאיתור מנהרות טרור, וקבעה כי משרד הביטחון התנהל באי סדר ובחוסר מקצועיות בסוגיה ביטחונית מהמעלה הראשונה, או ביקש לקדם את ההתקשרות עם היזמים שלא בערוצים המקובלים

בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את תביעתן של שתי חברות שעסקו בפיתוח פתרון לאיתור מנהרות טרור, בטענה כי גורמי מערכת הביטחון עשו שימוש שלא כדין בסודות מסחריים שהפקידו בידם והפרו את התחייבויותיהם להתקשר עם היזמים ללא מכרז. בית המשפט דחה את הטענות לקיומו של סוד מסחרי ולהבטחה שלטונית, אולם קבע כי התנהלות המערכת בנושא מעוררת סימני שאלה כבדים, וכי היא פעלה בחוסר תום לב בשלב הטרום-חוזי של פרסום המכרז. לפיכך, חויבה המדינה לשלם לתובעות פיצויי הסתמכות בסך 50 אלף דולר.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 2001, ימי האינתיפאדה השניה, התנהלה לחימה בשטחי יו"ש ועזה אשר עוררה אתגרים מבצעיים מורכבים ורבים. אחד האתגרים הללו היה ההתמודדות עם מנהרות תת-קרקעיות שדרכן הוברחו אמצעי לחימה ומחבלים בניסיון לפגוע בחיילי צה"ל ואזרחים, ולפיכך נעשו כל אותה עת נסיונות למצוא פתרון לבעיה הקשה.

על רקע זה, התקבצו שלושה אנשי עסקים ישראליים שהגו פיתרון שבעיניהם היה פשוט, חכם וזול לבעיית המנהרות, שהתבסס על שיפור ושדרוג של כלי מכאני מסוים שהיה מצוי בטקסס, ארה"ב. השלושה הקימו חברה והחלו לפנות לבכירים בצבא ובמערכת הביטחון על מנת לשכנעם לקבל את הפתרון המוצע. בסופו של יום נרכש לצורך ניסוי כלי דומה מדגם בינוני שהובא ארצה, אך הניסוי שנערך לא צלח ולפיכך נזנח הפתרון.

רעיון בלתי מגובש, לא פתרון

לטענת היזמים, אף שמרבית גורמי המקצוע בצבא סברו שמדובר בפתרון מתאים, במשך שלוש שנים הם טולטלו בין הגורמים השונים, כאשר כל אותה עת השקיעו ממרצם ומכספם בשיפור ושדרוג הפתרון לפי הצרכים שהוצגו לפניהם על ידי מערכת הביטחון. בסופה של אותה תקופה, התברר ליזמים לדבריהם כי לא רק ששנים יקרות שבהן ניתן היה לעשות שימוש בפיתרון ירדו לטמיון, אלא שסודות מסחריים שהפקידו בידי נציגי מערכת הביטחון הועברו לצדדים שלישיים, תוך הפרת התחייבויות המערכת להתקשר עם היזמים ללא מכרז. המדינה מצדה, טענה כי במשך תקופה ארוכה היזמים הפעילו לחצים אדירים על ראשי מערכת הביטחון והממשלה תוך ניצול היכרותם המוקדמת עמם, בכדי לקדם מיזם שסברו כי יהא בו כדי לתרום לביטחון המדינה ובתוך כך למלא את כיסיהם. לשיטת המדינה, לעולם לא ניתנה ליזמים הבטחה כלשהי כי המיזם יצא אל הפועל וממילא לא ניתנה להם כל הבטחה כי מערכת הביטחון תתקשר עמם ללא מכרז. לפיכך, סברה המדינה כי מדובר בתובענת סרק שכל מטרתה התעשרות על חשבון הקופה הציבורית. 

השופטת מיכל אגמון גונן קבעה כי התובעות זכאיות לפיצויי הסתמכות בשל התנהלות שלא בדרך מקובלת ובתום לב בשלב המכרז מצד המדינה. השופטת ציינה כי במועד שבו פנו היזמים למערכת הביטחון, הרעיון שהיה גלום בפתרון שהציעו היה כבר ידוע לה, הן כתוצאה מבדיקת היתכנות שבוצעה במיוחד עבורה והן כתוצאה מפניית חברות ישראליות אחרות. כך גם לגבי עצם קיומו של הכלי המכאני והאפשרות להשתמש בו לצרכי הלחימה במנהרות. אשר להתאמה הקונקרטית של הכלי במסגרת הפתרון המוצע, סברה השופטת כי כלל לא הוכח שהפתרון האמור היה שריר וקיים וכי היה לו ערך תחרותי כלשהו. לפיכך, הסיקה השופטת אגמון גונן כי התובעות לא הוכיחו שהפתרון המוצע היה יותר מאשר רעיון בלתי מגובש להרחבת השימושים הגלומים בכלי המכאני גם לצורך פתרון בעיית המנהרות, רעיון שכבר היה ידוע למערכת הביטחון באותה עת. לאור האמור, נדחתה טענת היזמים לשימוש המדינה בסוד מסחרי שהפקידו בידיה, משהפתרון המוצע כלל לא עלה לסוד כאמור.

באשר לשאלה האם המדינה התחייבה להתקשר עם היזמים כ"ספק יחיד" ללא מכרז, הדגישה השופטת כי ברור שגורמים בצה"ל או במשרד הביטחון, בכירים ככל שיהיו, אינם מוסמכים לערך התקשרויות עם קבלנים או להתחייב לקבלן להתקשר עמו בדרך של פטור ממכרז שלא על פי הנהלים והדין. עוד הודגש כי התקשרויות שמטרתן הצטיידות באמצעי לחימה מתקבלות לאחר שהצורך המבצעי והפתרון המוצע נבחנו ואושרו בידי מחלקת אמל"ח במפקדת זרוע היבשה (מז"י), וזאת עובר להעברת הדרישה לגוף הרוכש במשרד הביטחון.

לחצים כבדים על מערכת הביטחון

במקרה זה, עלה מחומר הראיות כי היזמים נהגו להציע את הפתרון ישירות לגורמים בכירים במערכת הביטחון בדרכים לא רשמיות, וזאת בניסיון לנצל היכרות מוקדמת וגישה בלתי אמצעית על מנת לקדם את הפתרון. עוד עלה כי במרבית המקרים אותם גורמים בכירים הפנו את היזמים אל הגורמים המקצועיים בצבא האמונים על הטיפול במנהרות, אשר לא השתכנעו בדבר יעילות הפתרון המוצע אולם לא דחו אותו על הסף. היזמים, שלא הסתפקו בתשובת הגורמים המקצועיים, המשיכו להפעיל לחצים כבדים על בכירי מערכת הביטחון עד שאלו השתכנעו במידת מה בהיתכנות הפתרון ואף נקטו בפעולות משמעותיות לצורך קידומו, אך זאת לא בהתאם לנהלים המקובלים לכך.

בסופו של דבר קבעה השופטת כי על אף אמונתם הסובייקטיבית של היזמים כי הפתרון יאושר וכי תושג בסופו של יום ההתקשרות שאליה חתרו – מעולם לא ניתנה להם הבטחה כי מערכת הביטחון תתקשר עמם כ"ספק יחיד" לצורך יישום הפתרון. מעבר לדרוש, קבעה השופטת אגמון גונן כי גם אם הבטחה כזו אכן היתה ניתנת, הרי שהיא לא ניתנה על ידי הגורמים המוסמכים לכך, וממילא קיים צידוק להשתחרר מההבטחה כזו נוכח כישלון הניסוי בכלי שנרכש על ידי מערכת הביטחון.

לבסוף, קבעה השופטת אגמון גונן כי בהתחשב באופן שבו נוסח המכרז ולאור המגעים שהתקיימו עד אותה עת עם היזמים, והלך הרוח שאפיין את משרד הביטחון באותה שעה – נראה כי היזמים היו רשאים להניח במידה רבה של וודאות כי הגורמים הרלוונטיים קיבלו החלטה עקרונית ליישם את הפתרון, וכי עליהם להשלים בשלב זה את ההליכים לרכישת הכלי ככל שהם מבקשים לקחת חלק במכרז. עוד עלה כי נציגי מערכת הביטחון היו מודעים להסתמכות היזמים על האופן שבו הוצגו הדברים במכרז ולהתארגנותם על פיה. במצב דברים זה, קבעה השופטת, היה על נציגי מערכת הביטחון להבהיר לתובעות באופן מפורש וברור כי טרם התקבלה החלטה סופית ליישם את הפתרון שהציעו וכי במקביל הוחלט גם על רכישת הכלי מהדגם הבינוני, באופן שיאפשר לתובעות להיערך לכך שיתכן כי המכרז לא ימומש ואולי לבחון אפשרות לשכירת הכלי תחת רכישתו. מכאן, שנציגי משרד הביטחון וצה"ל לא הקפידו לנהוג בדרך מקובלת ובהגינות כלפי התובעות ולא פרשו בפניהן את מלוא הסיכונים על מנת שתוכלנה להעריך נכונה את גודל הסיכון אותו הן נוטלות. זאת, בפרט כשמדובר במדינה ולכן מוטלת עליה חובה כפולה ומכופלת לנהוג בהגינות ובתום לב.

"במצב דברים זה, מתבקשת אחת משתי מסקנות", קבעה השופטת. "הראשונה, כי משרד הביטחון התנהל בעניין זה באי סדר ובאופן בלתי מקצועי, אף על פי שהמדובר בסוגיה ביטחונית מהמעלה הראשונה. השנייה, כי משרד הביטחון ביקש לקדם את ההתקשרות עם היזמים שלא בערוצים המקובלים, בשל היכרות מוקדמת של היזמים עם בכירי מערכת הביטחון. כך או כך, ברור כי התנהלות משרד הביטחון לא הייתה ראויה". 

עוד צוין כי גם לאחר פרסום תוצאות המכרז שבו לא זכו התובעות, האפשרות לעשות שימוש בפתרון המוצע תוך התקשרות עם היזמים כספק יחיד הייתה עדיין שרירה וקיימת. עם זאת, סברה השופטת כי מקום בו התובעות התבשרו כי הן לא זכו במכרז אמורה הייתה להידלק אצלן "נורת אזהרה" מסוימת בכל הנוגע להיתכנות ההתקשרות עמן, ולפיכך כל הוצאה שהוציאו לאחר המועד האמור הייתה בגדר סיכון שהן נטלו על עצמן.

השופטת פסקה לתובעות פיצויי הסתמכות בסך של 50 אלף שקל, בשל התנהלות שלא בדרך מקובלת ובתום לב בשלב המכרז. בנוסף, הורתה השופטת להעביר את פסק הדין למבקר מערכת הביטחון ולמבקר המדינה.

ת"מ 39187-04-10