חדשות

השופט יורם דנציגר הבהיר כי קיימות ראיות מנהליות ברמת וודאות המצביעות על אשמתם של החשודים ברצח הנערים גיל-עד שאער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל ז"ל, וקבע כי מעשה רצח דומים של יהודים, דוגמת חטיפת ורצח הנער מוחמד אבו חדיר, הם חריג שבחריגים ולכן אין מקום לטעון לאכיפה בררנית ומפלה

בג"ץ דחה את העתירות שהוגשו נגד החלטת המפקד הצבאי ביהודה ושומרון, להרוס את בתיהם של שלושת החשודים בחטיפתם ורציחתם של הנערים שאער, יפרח ופרנקל ז"ל ביוני 2014. השופט יורם דנציגר קבע כי אף שאין חולק שההריסה תפגע בזכויותיהם של בני משפחותיהם החפים מפשע, הרי שהחלטת המפקד מצויה בליבת שיקול דעתו ונוכח תכליתה ההרתעתית של סמכות ההריסה אין להתערב בה. עוד נקבע כי אין די בעצם ביצועם של מעשי טרור נתעבים על ידי יהודים, דוגמת חטיפת ורצח הנער מוחמד אבו חדיר, כדי להצדיק את הפעלת הסמכות כלפי יהודים ולא מדובר באכיפה מפלה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

ביוני 2014 חטפו מחבלים את הנערים גיל-עד שאער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל ז"ל, רצחו אותם והסתירו את גופותיהם עד שנמצאו למעלה משבועיים לאחר מכן. על פי מידע שהגיע לידי המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, רוצחי וחוטפי הנערים היו שלושה מבני משפחותיהם של העותרים, ונכון למועד פסק הדין נעצר אחד מהם על ידי כוחות הביטחון, הודה במעשים וקשר אליהם גם את השניים האחרים. בתגובה לאירוע, ובשל הצורך להרתיע את הרבים מפני הישנות מעשים דומים, הוציא המפקד הצבאי צווים מכוח סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), להריסת הבתים בהם התגוררו הרוצחים ומשפחותיהם בחברון. מכאן שלוש העתירות דנן.

הידרדרות משמעותית במצב הביטחוני באיו"ש

העותרים טענו כי החרמת ביתם והריסתו עומדת בניגוד לחובות המוטלות על המדינה במסגרת דיני הכיבוש ודיני זכויות האדם שבמשפט הבינלאומי, וכי ההריסה מהווה "ענישה קולקטיבית" הפוגעת בזכויות היסוד של בני המשפחה החפים מפשע. עוד טענו כי הריסת הבתים פוגעת בין היתר ב"חזקת החפות" של החשודים, שלא הוגש נגדם כתב אישום ואשמתם לא הוכחה. עוד הוסיפו כי ההחלטה פוגעת בעיקרון טובת הילד, אינה מידתית, ולא תוביל ליצירת ההרתעה המיוחלת אלא תלבה ותחריף את מעגל השנאה. טענה נוספת של חלק מהעותרים היתה שהמשיב לא בחן כראוי את הסכנה הנשקפת לנכסים אחרים הסמוכים לדירה כתוצאה מההריסה, כשבעניין זה הסתמכו העותרים על חוות דעת הנדסית מטעמם לפיה הריסת הדירה צפויה לגרום נזק לדירות סמוכות.

המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ציין מנגד כי בשנים האחרונות חלה הידרדרות משמעותית במצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון, המתבטאת בעלייה תלולה בניסיונות לביצוע ובביצוע פיגועים חמורים בהם נהרגו אזרחים ישראלים או שנעשה בהם שימוש בנשק חם. עוד הוסיף כי ברשותו ראיות מנהליות ברורות המלמדות ברמה קרובה לוודאות כי שלושת החשודים אכן נטלו חלק בחטיפה וברצח הנערים, לרבות הודאתו של החשוד שנתפס. מלבד זאת, נטען כי הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 ביחס לבתי העותרים נדרשת לשם הרתעת מפגעים פוטנציאליים מלבצע מעשים דומים וכן לשם הרתעת בני משפחותיהם של מפגעים פוטנציאליים אלו ותמרוצם להתנגד לפעילותם.

השופט יורם דנציגר דחה את העתירות והבהיר כי נקודת המוצא לדיון היא שאכן קיימות ראיות מנהליות ברמת וודאות מספקת המצביעות על אשמתם הלכאורית של החשודים בביצוע המעשים המיוחסים להם. זאת, נוכח חזקת התקינות המנהלית העומדת למשיב, שהעותרים ויתרו על הניסיון להפריכה.

בכל הנוגע לסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 119, הרי שתכליתה על פי הפסיקה היא להרתיע מחבלים פוטנציאלים מלבצע פיגועי טרור וליטול חיי אדם. לצד זאת, אין חולק כי הפעלת הסמכות בדרך של החרמה, הריסה או אטימה של בתי מגורים טומנת בחובה פגיעה חריפה בזכויותיהם הבסיסיות לקניין וכבוד של תושביהם הבלתי מעורבים של אותם בתים, וכן עומדת בניגוד לתפיסות צדק ולעקרונות מוסריים בסיסיים. לא זו אף זו, פגיעות אלה מתעצמות שבעתיים כאשר הפעלת הסמכות גורמת להותרתם ללא קורת גג של ילדים, באופן המנוגד לעיקרון טובת הילד השזור כחוט השני בשורה ארוכה של הסדרים משפטיים, מקומיים ובינלאומיים.

לאור האמור, קבע בג"ץ לאורך השנים שורה של הנחיות וקריטריונים שנועדו לסייג ולתחם את הסמכויות המוקנות למפקד הצבאי על פי התקנה, שעיקרן בהפעלת הסמכות באופן מידתי ההולם ככל הניתן את רוחו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כך, נקבע כי על המפקד הצבאי להביא בחשבון בין היתר את חומרת המעשים המיוחסים לחשוד, מספרם ומאפייניהם של אלו הצפויים להיפגע, עוצמת הראיות נגד החשוד ומידת מעורבותם של יתר דיירי הבית. עוד יש לבחון האם ניתן להסתפק בהפעלת הסמכות רק כלפי חלק הבית בו התגורר החשוד, האם ניתן לבצע את ההריסה מבלי לפגוע בבתים סמוכים וכן האם ניתן להסתפק באטימת הבית או חלקים ממנו כאמצעי פוגעני פחות. מלבד האמור, נפסק כי המפקד הצבאי רשאי לעשות שימוש בסמכותו מכוח תקנה 119 רק כאשר יש בכך כדי לשרת את תכליתה ההרתעתית.

אין צורך לחכות לכתב אישום

במקרה זה, העריך המפקד הצבאי כי קיים צורך ממשי ודחוף בהרתעת תושבי איו"ש מפני ביצוע פיגועי טרור רצחניים, וכי הריסת בתיהם של החשודים תקדם הרתעה זו. הערכות אלה, קבע דנציגר, מצויות בליבת תחום מומחיותו של המפקד הצבאי אשר בית המשפט לא יתערב בה אלא במקרים חריגים בלבד. מקרה זה, לשיטתו, אינו נמנה עם אותם חריגים שכן הערכת המשיב התבססה על נתונים בעניין הידרדרות המצב הביטחוני באזור יו"ש ובכללה העלייה הניכרת במספר הפיגועים וניסיונות הפיגועים שמקורם באזור זה. מציאות זו היא שהובילה את המשיב ואת הדרג המדיני לשנות ממדיניותם הקודמת לצמצם את הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119, וממילא גם לאחר השינוי הופעלה הסמכות פעמים בודדות בלבד. לאור האמור, סבר השופט דנציגר כי המשיב הפעיל את סמכותו כראוי.

בהמשך, דחה השופט דנציגר גם את הטענות נגד מידתיות החלטת המשיב, וקבע כי למרות שאין חולק כי ההחלטה תגרום לפגיעה ניכרת בבלתי מעורבים ובהם ילדים קטנים, נראה כי המשיב פעל לצמצם, ככל הניתן פגיעה זו. כך, בעקבות השגתם של העותרים בבג"ץ 5290/14 זנח המשיב את כוונתו להרוס את הדירה והורה על אטימתה, שהיא אמצעי פוגעני פחות. גם ביחס לדירתם של העותרים בבג"ץ 5295/14 הורה המשיב על הריסת הדירה בקומה השנייה במקום הדירה בקומה הראשונה בה מתגוררת המשפחה היום, וכן הורה על ביצוע ההריסה במתווה מוגבל שנועד לצמצם את סכנת הפגיעה ביתר חלקי הבית. לדעת השופט דנציגר, החלטות אלה מעידות על מידתיות ההחלטה ועל עריכת איזון ראוי בין הצורך בהרתעה לבין ההכרח להגן ככל הניתן על בלתי מעורבים. גם החלטת המשיב להרוס את ביתם של העותרים בבג"ץ 5300/14 במלואו לא הייתה בלתי מידתית, שכן המעשים המיוחסים לאותו חשוד הם חמורים במיוחד ומצויים לכאורה בליבת פעילות הטרור הנדונה.

עוד הובהר כי אין צורך לחכות להגשת כתב אישום או להרשעה על מנת להפעיל את הסמכות לפי תקנה 119, ודי בראיות מנהליות המעידות על כך שבבית המיועד להריסה מתגורר מפגע. עוד הובהר כי סמכות המשיב ליישם את התקנה עולה בקנה אחד עם הדין החל באזור וכן עם הוראות הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה משנת 1995. לבסוף, התייחס השופט דנציגר לרציחתו של הנער מוחמד אבו-חדיר על ידי יהודים, אולם קבע כי מדובר במקרה חריג שבחריגים ולכן אין מקום לטענת העותרים בדבר "אכיפה מפלה" או בררנית.

העתירות נדחו ללא צו להוצאות, אך נקבע כי העותרים יהיו רשאים להגיש לידי המפקד הצבאי חוות דעת הנדסיות מטעמם בנוגע לסכנת הפגיעה במבנים סמוכים, והמשיב יבחן חוות דעת אלה בפתיחות ובנפש חפצה לפני שיוציא לפועל את הצווים מושא העתירה. לפיכך, תעוכב ההריסה עד ליום ה', ה-14 באוגוסט 2014.

בג"ץ 5290/14