נדחתה דרישת האם שיש להחיל את דיני המזונות בהלכה היהודית על בני זוג שמתנהגים וחשים כיהודים שומרי מצוות הגם שאינם יהודים על פי ההלכה. השופטת אורית בן-דור ליבל פסקה כי הדין האישי נקבע לפי השתייכות דתית של האדם על פי חוקי אותה דת, ולא על פי רצונו או תחושתו הסובייקטיבית. לכן, משהאב אינו יהודי על פי ההלכה, הוא חויב בתשלום מזונות בחלק יחסי של 55% על האב ו-45% על האם
הוריהם של התובעים הם חסרי דת, אשר חיו יחד כידועים בציבור החל משנות ה-90. בשלב מסוים נישאו בני הזוג בארצות הברית, אולם באותה שנה עברה האם להתגורר עם הילדים בישראל והאב נותר לעבוד בארה"ב, תוך שהגיע לביקורים בישראל מספר פעמים בשנה.
מספר שנים לאחר מכן עבר האב להתגורר בישראל עם אשתו ושלושת ילדיו, אולם כשנתיים אחר כך הצדדים נפרדו. לאחר הפרידה, הגישה האם תביעות משמורת ומזונות נגד האב, וכן תביעה להכרת אבהות היות וזה לא היה רשום כאביהם של הילדים.
בסופו של יום, ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים לפיו המשמורת על הילדים תינתן בידי האם, תוך קביעת הסדרי ראיה עם האב, וכן נקבע כי האב הוא אכן אביהם של הילדים. במקביל, נפתח תיק נוסף להתרת נישואין שעודו תלוי ועומד. בין לבין, חויב האב במזונותיהם הזמניים של שלושת ילדיו בסך של 2,700 שקל לחודש, וכן במחצית מהוצאות החינוך שלהם.
האם הפריזה בצורכי הילדים
בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים עלתה השאלה כיצד לקבוע את מזונותיהם הקבועים של הילדים לנוכח הדין האישי של הוריהם.
האם טענה כי לצורך החיוב במזונות יש להחיל על הצדדים את ההלכה היהודית, היות והם מתנהגים כלפי פנים וכלפי חוץ כיהודים שומרי מצוות. עוד טענה כי לא שולמו לה מזונות החל משנת 2001, ולכן דרשה את תשלומם עבור שבע השנים שקדמו לתביעה.
האב מצידו לא חלק על חובתו במזונות הילדים, אולם עתר כי החיוב ייעשה מכוח הדין האזרחי, היות והוא חסר דת. עוד טען כי הסכומים שנתבעו על ידי האם הם מוגזמים ומופרזים, וכי יש להעמידם על סכום ריאלי המשקף את צרכי הקטינים תוך חלוקת הנטל בין הצדדים בהתאם לשיעור היחסי של הכנסותיהם הפנויות. האב גם טען כי נהג לשלם משך כל השנים כ-500 דולר עבור מזונות הקטינים, ובתקופות בהן גר עם האם והקטינים אף נשא בכ-90% מהוצאות הבית.
אין מקום לתחושות סובייקטיביות
השופטת אורית בן-דור ליבל קבעה כי חיובו של האב במזונות ילדיו ייעשה כחסר דת. תחילה, הזכיר בית המשפט את הוראת סעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), הקובעת כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו ושל בן זוגו "לפי הוראות הדין האישי החל עליו", וכי מקום בו לא חל על אדם דין אישי, יחולו הוראות החוק על המזונות.
בית המשפט פסק כי טענת האם, לפיה יש לחייב את האב במזונות לפי הדין היהודי, הועלתה לראשונה רק בסיכומיה, שכן בכתב התביעה ובתצהירה ציינה כי הוא חב במזונות "לפי דיני מדינת ישראל" וגם בטופס הרצאת פרטים שצירפה לתביעה פירטה כי הוא "חסר דת". בעניין זה, הזכיר בית המשפט שכתב תביעה צריך לכלול את העובדות המהותיות היוצרות את עילת התביעה, אולם במקרה זה האם לא פירטה בכתב התביעה כל עובדה מהותית המשייכת את האב לכאורה ליהדות, ודי בכך כדי לדחות את טענתה בנוגע לחיובו לפי הדין היהודי.
עוד הוסיף בית המשפט כי גם לגופו של עניין, נראה שיש לדחות את הטענה. צוין כי הדין האישי של אזרחי ישראל נקבע בהתאם לעדה הדתית אליה הם משתייכים, כשהשתייכות זו נקבעת בהתאם לדין הדתי של אותה דת ולא בהתאם לרצונו של אדם להשתייך או לא להשתייך לדת מסוימת. במקרה זה, לא הייתה מחלוקת כי אימו של האב אינה יהודית, וכי הוא לא התגייר או השלים תהליך גיור, ומכאן שהוא אינו יהודי על פי ההלכה.
מלבד זאת, האם לא הציגה כל הסכם בעל-פה או בכתב בין הצדדים, לפיו החיוב ביניהם ייעשה דווקא לפי הדין היהודי ולא על פי הדין האזרחי. לא זו אף זו, בין הצדדים מתנהלים הליכים להתרת נישואין, במסגרתם לא טענה האם כי יש לערוך גירושין כדת משה וישראל. לאור האמור, נקבע כי חיובו של האב במזונות ייקבע כחסר דת בהתאם להוראת סעיף 3א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), לפיה אביו ואימו של קטין חייבים במזונותיו, וכי המזונות יחולו בשיעור יחסי להכנסות ההורים מבלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק הקטין.
לאחר שהשופטת ליבל בחנה את צרכי הילדים והכנסות ההורים, היא חילקה את מזונותיהם לפי יחס של 55% על האב ו-45% על האם. כך, ישלם האב לידי האם סך של 3,000 שקל לחודש עבור מזונות ומדור (1,000 שקל לכל ילד). בנוסף, יישאו שני ההורים בחלקים שווים בהוצאות החינוך של ילדיהם, בהוצאות מיוחדות ועבור צרכיהם הרפואיים.
לקריאה נוספת, ראו:
ביהמ"ש למשפחה דחה בקשה להגדלת מזונות שנועדה להגדיל את הנטל על האב
יו"ר הורות משותפת: השופט רובינשטיין מפלה מגדרית את האבות הגרושים
