חדשות

המנוח, איש צבא נשוי בן העדה הבדואית, הכחיש כל קשר עם המערערת וילדיה, גם לאחר שבדיקת רקמות הוכיחה כי הוא אביהם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת נחשבה לאשתו השנייה, למרות היעדר כל כוונה לשיתוף בנכסים: "אדם המחפש לו שעשוע מיני אינו מביא לעולם תשעה ילדים"

בית המשפט המחוזי קיבל בחלקה תביעה שהגישה אישה להכיר בה כידועה בציבור של אבי תשעת ילדיה, אך קבע כי אין בכך כדי להעיד על כוונה כלשהי לשיתוף בנכסים. השופט סארי ג'יוסי קבע כי בחינת קיומה של מערכת זוגית של ידועים בציבור צריכה להיבחן לאור הערכים והתפיסות של החברה שבתוכה חיים בני הזוג, ולא להישען רק על המודל הנוקשה של חיים משותפים ושיתוף כלכלי.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הצדדים, השייכים לעדה הבדואית, ניהלו קשר אינטימי במשך 20 שנה, שבמסגרתו נולדו להם תשעה ילדים. המשיב, שהלך לעולמו במהלך ניהול המשפט בבית המשפט לענייני משפחה, התגורר כל אותן שנים עם אשתו החוקית, בעוד המערערת היתה נשואה עד לשנת 1988 לבן דודה אשר התגורר בלבנון.

המערערת עתרה לבית המשפט למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא היתה הידועה בציבור של המנוח, אל"מ בצה"ל, ועל כן היא זכאית למחצית מרכושו מכוח הלכת השיתוף. עוד טענה המערערת כי למעשה התקיים טקס נישואים דתי בינה לבין המנוח, אשר לא נרשם מפאת היותם נשואים כל אחד לאחר.

המנוח הכחיש את כל טענותיה של המערערת וטען כי הם מעולם לא התגוררו תחת קורת גג אחת והיחסים ביניהם לא הושתתו על שיתוף כלשהו. המנוח אף התכחש לילדיהם המשותפים, ורק בעקבות בדיקת רקמות הוכח כי הוא אכן אביהם של תשעת הילדים. למרות זאת, המשיך המנוח להתכחש לאבהותו ולא דאג לצרכיהם של ילדיו.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המערערת וקבע כי אם אילו היה מגיע למסקנה כי השניים חיו כידועים בציבור, לא היה בכך כדי להועיל לה, שכן לא הוכח על ידה שיתוף בנכסי המנוח.

בין שני בתים

המערערת סירבה להשלים עם פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה והגישה ערעור נגד עזבונו של המנוח לבית המשפט המחוזי. שופטי בית המשפט המחוזי שושנה שטמר וסארי ג'יוסי קיבלו את התביעה בחלקה ברוב דעות, נגד דעתה החולקת של השופטת יעל וילנר, וקבעו כי המערערת לא הצליחה אמנם להוכיח הסכמה של המנוח לשיתוף בנכסים, אולם אין בכך בכדי לפגוע בקביעה כי השניים חיו כידועים בציבור וראו במערערת את "אשתו השנייה" של המנוח.

השופטת שטמר קבעה כי המנוח, שהיה איש צבא נשוי, יצר למעשה שני "בתים" – האחד עם אשתו החוקית וששת ילדיו הבוגרים ממנה, והשני עם המערערת ותשעת ילדיה שנולדו לאורך השנים. דירתה של המערערת היתה "ביתו", הוא היה מופיע בדירה כל אימת שתפקידו הצבאי אפשר לו, והמערערת בישלה וכיבסה עבורו ומילאה חובותיה כאשת איש. בנסיבות אלה, קבעה השופטת, התקיימו התנאים לראות בזוג כ"ידועים בציבור".

עוד ציינה השופטת כי לאורך השניים קימץ המנוח את ידו בתמיכה כספית במערערת ובילדיו, ותמיכתו לא היתה קבועה וניתנה רק מידי פעם לאחר לחצים ותחינות. בשל כך, נחתם בשנת 1993 הסכם בין המנוח לבין המערערת שבו הבטיח לה כי אם יתברר בבדיקת רקמות כי ששת הילדים שהיו לה באותה עת הם ילדיו, הוא ידאג לכל מחסורה, שלה ושל ילדיה. בדיקת הרקמות הוכיחה כי ששת הילדים הם ילדיו, אולם המנוח לא עמד בהבטחתו, גם לאחר שנולדו לו עוד שלוש בנות. ב-2003, במסגרת תביעה למזונות ילדים ובעקבות בדיקות רקמות נוספות, ניתן פסק דין חלוט לפיו המנוח הוא אביהם של כל תשעת הילדים.

השופטת שטמר ציינה כי אף שהמערערת נתנה למנוח את אונה, טיפלה וגידלה את ילדיו, לא נמצאה כל ראיה לשיתוף בנכסים. "נראה כי המערערת לאורך כ-20 שנים שקטה על שמריה בלא לדאוג לזכויותיה (אולי אפילו לדרוש קיום התחייבותו בהסכם מ-1993 בזמן סביר לאחריו)", קבעה השופטת.

בשולי הדברים העירה השופטת כי "ספק אם המערערת תצא נשכרת כספית מהקביעה כי היא היתה ידועה בציבור של המנוח, אולם בעת הדיון עלה כי הן בעיניה והן בעיני הילדים חשובה קביעה זו עד מאוד למעמדם בשבט, שלא תחשב אמם כפילגש אשר כל מטרת אביהם היתה לקיים עמה יחסי מין מזדמנים מבלי לראות בה ובילדיו את משפחתו השנייה, המקבילה למשפחה עם אשתו שהיתה נשואה לו כדין".

תפיסה חפצית של האישה

השופט סארי ג'יוסי קבע כי נוכח גרסתו השקרית של המנוח, אשר הכחיש כל קשר עם המערערת וילדיה, גרסה אשר הופרכה חד משמעית על ידי בדיקת הרקמות, אין מקום לתת לטענותיו לגבי אופיו של הקשר כל משקל. "אדם המחפש לו שעשוע מיני בלבד, אינו מביא לעולם תשעה ילדים", העיר השופט.

השופט ג'יוסי קבע כי בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המערערת באשר לקיומו של טקס נישואים בהתעלם מהשתייכותם של השניים לאוכלוסייה הערבית בדואית, שבה קיימת תופעה חברתית משפטית נפוצה של ריבוי נשים, למרות החוק הישראלי האוסר על פוליגמיה. הנישואים השניים אינם נרשמים במרשם האוכלוסין, "ונראה כי לנשים, בשל מעמדן החברתי בעדה, אין כל כוח, יכולת או אפשרות להתנגד לתופעה זו", ציין השופט. "ברוב המקרים, אישורם של הנישואים השניים נעשה בדיעבד על ידי בית הדין השרעי לאחר מספר שנות 'נישואין', חיים משותפים והבאת ילדים משותפים מבלי ליתן כל משקל לעבירת פוליגמיה", העיר השופט ג'יוסי. "כל טענה לפיה אף אם היה מתקיים טקס דתי אזי זה אינו בר תוקף בשל היותה של המערערת נשואה לאחר הינה טענה צבועה הטומנת בחובה תפיסה חפצית של האישה, שהרי המנוח אף הוא היה נשוי, ומבחינה דתית אין כל מניעה להכיר בנישואים נוספים שלו".

השופט הדגיש כי הגדרה של ידועים בציבור חייבת להיבחן לגופו של עניין ובשים לב לתפיסתם הסובייקטיבית של הצדדים את מוסד הזוגיות, תפיסה המושפעת פעמים רבות מהתפיסה המקובלת בקרב החברה לה הם משתייכים. בשל כך, קבע השופט, אין מקום לבחון את שאלת קיומה של מערכת זוגית של ידועים בציבור בין המנוח למערערת לאור המודל הנוקשה של מגורים יחד, שיתוף כלכלי, משק בית משותף ועוד, אלא יש לבחון את המקרה לאור המקובל בקרב אותה קבוצת אוכלוסייה שלה משתייכים הצדדים. "כל אפשרות אחרת תימצא חוטאת כלפי נשים אלו אשר מוצאות עצמן בעל כורחן ללא כל מעמד או זכויות, מתוך מציאות של החלשת נשים והדרה מתמשכת, בה נשים ערביות בדואיות נאבקות על מקומן בחברה שבטית פטריארכאלית, המסרבת לוותר על העליונות החברתית שהוענקה לגברים", קבע השופט.

עמ"ש 1714-09-13