חדשות

בהחלטה לאקונית ובלתי מנומקת הורה השופט אליקים רובינשטיין לעכב את ביצוע פסק דינה של השופטת דרורה פלפל, המשווה את הפיצוי שקיבלו ילדי טהרן מכוח הסכם השילומים עם גרמניה, לפיצוי שנפסק לחלק מחברי הקבוצה בתביעה מאוחרת יותר

ילדי טהרן ימשיכו לחכות לפיצוי מהמדינה: השופט אליקים רובינשטיין הורה לעכב את ביצוע פסק דינה של השופטת ד"ר דרורה פלפל שפסקה לקבוצה של 62 ניצולי שואה מקבוצת "ילדי טהרן" פיצוי של 25 אלף שקל מקופת המדינה. "בנסיבות – נוכח תוצאתו המשפטית, להבדיל מן האופרטיבית בסופו של יום, של פסק הדין הקודם – יעוכב הביצוע", קבע השופט רובינשטיין, והוסיף כי "נוכח גילם של המשיבים יישמע התיק עד סוף אוקטובר 2014".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

משפטנים בכירים הביעו תמיהה על החלטתו הלאקונית של השופט רובינשטיין, לאור ההלכה הפסוקה כי אין לעכב ביצועו של פסק דין כספי, הניתן להשבה. כך, למשל, ביקר עו"ד אמיר טיטונוביץ בעיתון "גלובס" כי "למקרא ההחלטה, תוך הכרה של הרקע לדברים, מתעוררת השאלה האם אין מדובר בהחלטה שרירותית, אשר שכמותה נועדה חובת ההנמקה למנוע... דעתו של השופט רובינשטיין אינה נוחה מקביעותיה של פלפל בפסק הדין השני. הוא סבור, ככל הנראה, שסיכויי הערעור עליו טובים. אך מה בנוגע להלכה המחייבת, שעל פיה לשם עיכוב ביצועו של פסק דין כספי, אין די בסיכויים טובים לקבלת הערעור? האם אין כל משמעות לכך, שהמדינה כלל לא ניסתה לשכנע בכך, שנתבע זה או אחר לא יוכל להחזיר את הכסף? ומה עלה בגורלה של חובת ההנמקה, שבין היתר נועדה למנוע החלטות שרירותיות?" (גלובס, 4.8.14).

סכום סמלי בתום 9 שנות דיונים

ההחלטה ניתנה לבקשת משרד האוצר במסגרת ערעור שהוגש על פסק דינה של השופטת ד"ר דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר דחתה את ההתנערות של משרד האוצר מחובת המדינה לעמוד בהתחייבויותיה לפי הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה לפני 61 שנה (1953).

מדובר בקבוצה שנייה של ניצולי ילדי טהרן שתבעו את המדינה, לאחר ש-144 ניצולים מהקבוצה הראשונה זכו במחצית מהסכום של 50 אלף שקל שפסקה לכל אחד מהם השופטת פלפל לפני כשנתיים. פסק הדין שהכה גלים, ניתן על ידי השופטת פלפל, בתום תשע שנות דיונים והעניק להם סכום סמלי של 50 אלף שקל בסך הכול. אולם, לתדהמת רבים, במקום לכבד את פסק הדין, החליטה המדינה לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון.

לפני מספר חודשים קיבלו השופטים את הערעור, וקבעו כי הפיצויים הם קולקטיביים ולא אישיים. עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי כספים שבינתיים שולמו כמקדמה מכוח פסק הדין ל-144 ניצולים, לא יוחזרו ויוותרו בידי מקבליהם. בפועל, סכום הפיצוי קוצץ במחצית, ועמד על 25 אלף שקל לכל אחד מ-144 ילדי טהרן.

היעדר צדק בין שותפים

נוכח עמדתה של הממשלה בפרשה זו, ועוד בטרם ניתן פסק הדין בערעור בבית המשפט העליון, הוגשה תביעה של 62 ניצולים נוספים שברובם נמנים עם ילדי טהרן, עקב סירובה של המדינה להחיל עליהם את שנפסק בבית המשפט המחוזי ולשלם גם להם, ובכך אילצה אותם מדינת ישראל לנקוט הליכים משפטיים נוספים כדי לקבל את הפיצוי המגיע להם.

השופטת פלפל פסקה כי גם רבים מהניצולים שהגישו את התביעה הנוספת זכאים לפיצוי מכוח הסכם השילומים שנחתם בין הרפובליקה הגרמנית לבין מדינת ישראל ונכנס לתוקפו במרץ 1953, ועל פי אותם תנאים שפסק בית המשפט העליון.

משרד האוצר התגונן מפני התביעה בטענת התיישנות, אבל השופטת פלפל דחתה את הטענה וסירבה להפלות בין הניצולים של הקבוצה הראשונה לקבוצה השנייה כי "היעדר צדק בין שותפים פוגם במהות הצדק... מדובר בבעל דין מיוחד: המדינה. היא אמורה לנהוג בשוויון כלפי אזרחיה בכלל, וכלפי המתדיינים עמה בפרט; אם הסכימה שלא לגבות בחזרה כספים ששילמה לפי פסק דין שבוטל, נראה שהיא מנועה מלטעון שאין לעשות כן כלפי חלק נוסף של אותה קבוצה שתבע מאוחר יותר. טענות מעין אלו תהיינה התנהלות שלא בתום לב ובדרך מקובלת בפעילות המשפטית שלה".

בית המשפט הדגיש כי המדובר באותה קבוצה של ילדים, ניצולים, שעלתה לארץ כמעט יחדיו, שחוותה אותו גורל כפליטים וניצולי שואה, ושברובה חייתה בנסיבות דומות עד זהות בהגיעה ארצה. "וכשליל הסדר מאחורינו, עדיין ישאל ה'תם' – מה נשתנה?", תמהה השופטת פלפל.

מי הם ילדי טהרן?

ילדי טהרן הוא השם שניתן לקבוצה של ילדים יהודים ילידי פולין, שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו לרוב עם משפחתם לחבלים המזרחיים של פולין. בשנת 1941, משהופר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, הוקם על אדמת ברית המועצות הצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, שנודע בכינוי צבא אנדרס, שאליו נספחו אלפי פליטים ובהם קבוצות ילדים. כשהגיע הצבא לאיראן רוכזו הילדים במחנה שהקימה הסוכנות היהודית, אשר שכן ליד טהרן, ומכאן שמה של הקבוצה.

את המחנה ניהלה צפורה שרתוק ז"ל, רעייתו של משה שרתוק – שרת ז"ל. בפברואר 1943 הגיעה לארץ קבוצה של ילדי טהרן שמנתה 860 ילדים, רובם ללא הורים או עם הורה אחד. קבוצה שניה בת כמאה ילדים הגיעה בסמוך לחודש אוגוסט 1943. הילדים נקלטו ברובם במסגרת עליית הנוער. ילדי טהרן לא הוכרו בזמנו כניצולי שואה מאחר שהם לא ניצלו במישרין משטחי הכיבוש הנאצי.

ע"א  4399/14

לקריאה נוספת, ראו:

בוטל הפיצוי שנפסק לילדי טהרן: הסכם השילומים לא נועד לפיצוי אישי