השופט יצחק עמית מחזיר לחיים את תורת הפרשנות התכליתית מבית מדרשו של הנשיא לשעבר, השופט אהרן ברק, גם כאשר החלטתו עומדת בניגוד חזיתי ללשונו של החוק. עו"ד גדעון קוסטא, המתמחה במשפט פלילי, מבהיר מדוע לאור הפסיקה החדשה, אין עוד משמעות להוראה המורה לשחרר ממעצר חשוד שחקירתו נסתיימה
סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע: "נעצר אדם וחקירתו הסתיימה, ישוחרר
מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי
יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם
זה, לתקופה שלא תעלה על חמישה ימים...".
מטרתו של הסעיף היא למנוע מצב שבו אדם יהיה נתון במעצר מבלי שקיים טעם ממשי לכך.
אם המשטרה סיימה לחקור את החשוד, אך לא התקבלה החלטה להגיש נגדו כתב אישום ולבקש
את מעצרו עד תום ההליכים, הרי שאין עוד טעם להחזיקו במעצר, ויש לשחררו. אם, לאור
תוצאות החקירה, הגיעה התביעה למסקנה כי יש די ראיות להוכחת האשמה, וכי מתקיימת
עילת מעצר של מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי המשפט, עליה להגיש כתב אישום ובקשה
למעצר עד תום ההליכים, לפני סיום תקופת מעצרו של החשוד.
הסיפא של סעיף 17(ד) נועד לתת מענה למצב, שבו החקירה הסתיימה והתביעה הגיעה למסקנה כי יש להגיש כתב אישום ולבקש את הארכת המעצר עד תום ההליכים, אך עדיין לא הספיקו להכין את כתב האישום ואת הבקשה להארכת המעצר. ניתן להעלות על הדעת מצב – אשר במציאות אינו נדיר כלל – שבו בית המשפט הורה על הארכת מעצרו של חשוד לצורך חקירה עד ליום פלוני בשעה 12:00; בשעה 10:30 ביצעה המשטרה את פעולת החקירה האחרונה, והביאה את תיק החקירה לעיונו של תובע. התובע יכול להגיע למסקנה כי יש מקום להגיש נגד החשוד כתב אישום, ואף לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, אך ברור כי מבחינה טכנית, לא ניתן לעשות זאת בפרק הזמן הקצר שנותר עד לסיום תקופת מעצרו של החשוד. בנסיבות אלה מצרפת המשטרה לבקשת המעצר "הצהרת תובע" – הצהרה חתומה על ידי תובע משטרתי או על ידי פרקליט, ובה מצהירה המדינה כי היא עומדת להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.
הפרשנות התכליתית חוזרת
מעצר לפי סעיף 17(ד) מכונה גם "מעצר גישור", והוא נחשב בדרך כלל לעניין כמעט טכני. מאז ומתמיד פורש הסעיף כפשוטו – אם החקירה הסתיימה, הכלל הוא שיש להורות על שחרורו של החשוד. החריג לכלל – מעצרו של חשוד שחקירתו הסתיימה – יכול להתקיים רק אם מוגשת הצהרת תובע. במקרים רבים עושים הסניגורים מאמץ לשכנע את בית המשפט כי החקירה הסתיימה, שאז מחייב החוק להורות על שחרור החשוד כאמור. שופט שהובא לפניו חשוד שחקירתו הסתיימה ולא הוגש נגדו כתב אישום או הצהרת תובע, ראה עצמו נאלץ להורות על שחרורו של החשוד, על אף מסוכנותו.
בתאריך 8.7.14 שינה בית המשפט העליון את ההלכה באשר לפירושו הנכון של סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. במסגרת החלטתו בבש"פ 4829/14 קובע השופט יצחק עמית כי על אף לשונו החד משמעית של סעיף 17(ד), גם בהיעדר הצהרת תובע אין בית המשפט חייב להורות על שחרורו של חשוד שחקירתו הסתיימה, ויש בידו סמכות להורות על הארכת המעצר. בית המשפט העליון קובע כי "עילות המעצר של מסוכנות ושיבוש הליכים המנויות בסעיפים 13 ו – 21 לחוק המעצרים, טבועות אינהרנטית בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ואין באמור בסעיף זה כדי לאיין עילות אלה". בכך מבטל למעשה בית המשפט את תוקפו של הכלל הקבוע ברישא של הסעיף, המורה כזכור כי "נעצר אדם וחקירתו הסתיימה, ישוחרר מהמעצר". השופט עמית מחזיר לחיים את תורת הפרשנות התכליתית מבית מדרשו של הנשיא לשעבר, השופט אהרן ברק; הוא מודע היטב לכך שהחלטתו עומדת בניגוד חזיתי ללשונו של החוק: "אכן, נוסחו של סעיף 17(ד) הוא מנדטורי, כביכול בית המשפט חייב לשחרר את החשוד אם לא ניתנה הצהרת תובע. אולם, פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 17(ד) רישא מחייבת לבחון אם נתקיימו עילות המעצר של מסוכנות ושל שיבוש הליכי משפט, גם אם נסתיימה החקירה".
התנגשות חזיתית עם לשון החוק
אין זו הפעם הראשונה שהשופט עמית מתעמת עם נוסחו של סעיף 17(ד). בהחלטתו מיום 8.7.14 הוא מאזכר החלטה שנתן בעת שכיהן כשופט מחוזי בחיפה, אשר אף היא הכתה גלים: בהחלטתו בב"ש (מחוזי חיפה) 3436/07 אבו ריא נ' מ"י, קבע השופט עמית כי גם במסגרת דיון בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 17(ד), "מעצר גישור", חייב בית המשפט לשקול את אפשרות שחרורו של החשוד לחלופת מעצר, זאת למרות שלשון הסעיף אינה מחייבת לשקול חלופת מעצר בשלב זה. אולם, יש הבדל גדול בין שתי ההחלטות. ההחלטה בב"ש 3436/07 המחייבת את בית המשפט לשקול חלופת מעצר, אינה עומדת בניגוד ללשונו של סעיף 17(ד), שעניינו, כאמור, קביעת כלל בדבר שחרורו של חשוד, ולא בדבר מעצרו. היא מטילה על בית המשפט חובה, העולה בקנה אחד עם הוראותיו ורוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שונים פני הדברים כאשר בהחלטה בבש"פ 4829/14 מקנה בית המשפט העליון לבתי המשפט סמכות מעצר, בניגוד ללשונו הברורה של החוק.
יתר על כן, השופט עמית עצמו מציין בהחלטתו, כי בעבר כבר נזדמן לו לקרוא למחוקק לתקן ולהבהיר את נוסחו המנדטורי של סעיף 17(ד) רישא. משלא נענתה קריאה זו על ידי המחוקק, ספק אם ראוי לגייס את הפרשנות התכליתית כדי להתגבר על הוראת חוק כה ברורה וחד משמעית. ניתן אף לומר – לאור לשונו של הסעיף – שבמקרה זה אין מדובר כלל בפרשנות, אלא פשוט בביטול הוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. הרי בהיעדר עילת מעצר (מסוכנות או שיבוש), ממילא אין לבית המשפט סמכות להורות על מעצרו של חשוד, בין אם חקירתו הסתיימה ובין אם לאו. לאור הפסיקה החדשה, אין עוד כל משמעות להוראה המורה לשחרר מן המעצר חשוד שחקירתו נסתיימה.
