חדשות

ביהמ"ש קבע כי מרבית שעות עבודת התובעת נעשו בשטח פתוח ללא צל ולא באולם בית הספר, מבלי שניתנו בידה אמצעים להגן מפני נזקי השמש ומבלי שנערכו לה בדיקות תקופתיות. עם זאת, נקבע כי גם לתובעת אשם תורם, לאחר שלא נקטה באמצעי הגנה חרף מודעותה לסכנות

בית משפט השלום קיבלה בחלקה תביעת נזיקין שהגישה מורה להתעמלות שחלתה בסרטן העור כנגד המדינה כמעסיקתה. השופט אינאס סלאמה קבע כי בשים לב לסכנות הכרוכות בחשיפה ממושכת לשמש, לא הוכח כי המדינה נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעת, הועסקה על ידי המדינה כמורה להתעמלות, הגישה כנגדה תביעת נזיקין בה טענה כי חלתה בסרטן העור עקב החשיפה הממושכת לשמש במהלך העבודה. לטענתה, המדינה התרשלה בכך שלא סיפקה אמצעים או כלים שיש בהם כדי להגן בפני הסכנה ולא דאגה לערוך לה בדיקות תקופתיות נוכח החשיפה הרבה לשמש. עוד טענה כי המדינה הנהיגה שיטת עבודה פסולה, לא דאגה לפיקוח וסביבת עבודה בטוחה ואף לא סיפקה הדרכה בדבר הסכנות הצפויות מחשיפה ממושכת לקרני השמש ועל דרכי ההתגוננות והמניעה.

המדינה טענה מנגד כי הסכנה והנזקים הכרוכים בחשיפה לשמש היו ידועים לתובעת כבר מתחילת העבודה וכי בנוסף הוצאו חוזרים ספציפיים של מנכ"ל משרד החינוך לעניין זה וסופקו הדרכות לבטיחות בעבודה. עוד טענה המדינה כי ייתכן שהנזקים הנטענים נגרמו לתובעת כתוצאה מחשיפה לשמש מחוץ לשעות עבודתה כך שלא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים לתנאי העבודה.

מומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית קבע כי החשיפה לשמש היתה אחד הגורמים לנגעי העור שהופיעו בגופה של התובעת, והעריך את נכותה הצמיתה בשיעור של 9.75%.

נשיא בית משפט השלום בחיפה, השופט אינאס סלאמה, קיבל את התביעה בחלקה אך דחה את בקשת התובעת להפוך את נטל הראייה ולהחיל את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". השופט קבע כי במקרה זה לא מתקיימים שניים מתנאיו המצטברים של הכלל, הדורשים את אי ידיעת התובע על הנסיבות הממשיות של הנזק וגרימתו על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע.

השופט סלאמה קבע כי על המדינה כמעסיק מוטלת חובת זהירות מושגית המחייבת אותה לנקוט אמצעים סבירים להגנה על העובדים מפני סיכונים המצויים במקום העבודה, ובכלל זה לספק סביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען. עוד נקבע כי בשים לב לאופי עבודתה של התובעת, הכרוך בחשיפה ממושכת לשמש, המדינה היתה יכולה וצריכה לצפות את התרחשות הנזק שנגרם בפועל ולפעול למניעתו.

השופט דחה את טענת המדינה לפיה נוכח המודעות הקיימת בכלל הציבור בדבר הנזקים הכרוכים בחשיפה לשמש, ונוכח חוזרי המנכ"ל הכוללים הוראות התנהגות בעת קיום שיעור חינוך גופני, אין להטיל עליה את האחריות לנזקים. בעניין זה התקבלה טענת התובעת כי במרבית שנות עבודתה היא לא הייתה מודעת בצורה מספקת לנזקים הכרוכים בחשיפה ממושכת לשמש, ועל כן לא נקטה באמצעי התגוננות מתאימים במהלך העבודה.  קביעה זו נתמכת בחוות דעת מומחית בית המשפט בתחום התעסוקתי, לפיה גם אם חשיפת התובעת לשמש בשנים האחרונות היתה מודעת, קדמו לה שנים רבות של חשיפה לא מודעת.

השופט ציין כי החובה החלה על המדינה לנקוט באמצעי הזהירות קמה גם מכוחן של תקנות הבטיחות בעבודה וחוק ארגון הפיקוח על העבודה ותקנותיו. עוד צוין כי מרבית שעות עבודת התובעת בוצעו בשטח הפתוח החסר הצללה מספקת ולא באולם בית הספר, אם בגלל חוסר זמינות האולם ואם בגלל תוכנית הלימודים שחייבה שימוש בשטח פתוח.

יחד עם זאת, השופט קבע כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%, משהוכח כי בשנות העבודה האחרונות לא נקטה התובעת באמצעי הגנה חרף מודעותה לסכנות. נוכח חוות הדעת הרפואית וקביעת המוסד לביטוח לאומי, נקבעו לתובעת נכות רפואית ותפקודית בשיעור של  10% ונקבע לה פיצוי בסכום של כ-150 אלף שקל, לאחר הפחתת הסכום בגין האשם התורם. 

ת"א 17793-03-09