חדשות

השופטת ארנה לוי זיכתה את עו"ד אייל אבולפיה מעישון במקום ציבורי ודחתה את קביעת בימ"ש השלום כי החצר הלא מקורה של ביהמ"ש היא חלק מהמבנה: "אם רצה המחוקק להטיל איסור גורף על עישון בכל מקום בו קיים קהל, היו הדברים נרשמים באופן ברור"

"להנהלת בתי המשפט אין סמכות לאסור עישון בחצרות בתי המשפט וראוי היה להסדיר איסור כזה בחקיקה. ככל שנקבע איסור עישון כזה, הרי שמדובר באכיפה בררנית, כיון שבחצרות בתי משפט אחרים בארץ, למשל, בבית משפט השלום בירושלים, לא מתבצעת אכיפה למניעת עישון ואף קיימות מאפרות לשימוש הציבור". כך פסקה עקרונית שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ארנה לוי, בפסק דין שבו זיכתה את עורך הדין אייל אבולפיה, שעישן לתומו בחצר בית המשפט בהפסקת מדיון והורשע על כך.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופטת לוי ציינה כי "ראוי להסדיר את נושא איסור העישון בכל בתי המשפט, ובכלל זה להתייחס גם לחצרות ולשטחים שאינם מקורים, באופן נפרד ומפורש בחוק".

עו"ד אבולפיה עישן בפטיו של בית משפט השלום בתל אביב, חצר פנימית לא מקורה אשר שתי הכניסות אליה הן מתוך מבנה בית המשפט. השאלה שהתעוררה היא האם אותה חצר היא "מקום ציבורי" כהגדרת החוק.

סעיף 1(א) לחוק למניעת עישן במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון קובע כי רק מקום המפורט בתוספת יחשב כמקום ציבורי בו נאסר העישון. התוספת, נכון למועד כתב האישום, מנתה 22 פרטים. המדינה טענה בבית משפט השלום כי הפרטים הרלוונטיים לענייננו הם פרט 1 (אכסדרה) ופרט 15 (מקום עבודה במשרד ממשלתי). עוה"ד אבולפיה טען כי המקום שבו עישן לא נכלל בפרט כלשהו המנוי בתוספת.

השופט אשר גולדין מבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב הרשיע את עו"ד אבולפיה וקבע כי אין רלוונטיות להבחנה שעשה בין אזור המצוי תחת כיפת השמיים ובין יתר חלקי הבניין המקורים, כיוון שמדובר במקום הנמצא "בתוך מבנה בית המשפט, דהיינו לא ניתן להיכנס לאותו פטיו או אכסדרה מבלי להיכנס לתוך בית המשפט. לכן אין כל משמעות לטיעון שזו חצר ללא גג". השופט גולדין אף הוסיף כי לא יעלה על הדעת לקבוע כי בית משפט אינו מקום ציבורי אלא פרטי.

מניעת הפרעה, לא מניעת עישון

בערעור טען עו"ד אבולפיה כי האכסדרה המוזכרת בתוספת לחוק היא שדרת עמודים מקורה ולא חצר לא מקורה, וכי בתי המשפט, על כל ערכאותיהם, אינם מהווים חלק ממשרדי הממשלה, ולכן אין מדובר בעישון בתוך משרד ממשלתי.

השופטת לוי פירשה את החוק לפי תכליתו – מניעת פגיעה והטרדה של הציבור שאינו מעשן, המצוי במקומות ציבוריים, ויצירת תשתית אכיפתית אשר תגשים מטרה זו בצורה יעילה. לאור פרשנות זו, הגיעה השופטת למסקנה כי יש לקבל את הערעור.

השופטת קבעה כי יש לפרש את המונח "בניין" המנוי בתוספת לחוק כמקום המצוי בתוך מבנה. מקום לא מקורה, הפתוח לכיפת השמיים, אינו נכלל בהגדרה זו. "אם רצה המחוקק להטיל איסור גורף על עישון בכל מקום אליו הציבור רשאי להיכנס או בכל מקום בו ניתן שירות לציבור או בכל מקום בו קיים קהל, היו הדברים נרשמים באופן ברור", כתבה השופטת בפסק הדין. "לא כך פעל המחוקק. המחוקק בחר לרשום באופן מפורט, דווקני ומדוקדק מקומות אשר אסורים בעישון. כל מקום אשר אינו נכלל בפרט כלשהו מבין הפרטים בתוספת – האיסור לא חל עליו, גם אם מדובר במקום אשר הציבור רשאי להיכנס אליו".

"קל לעקור את השלטים"

השופטת לוי קיבלה גם את טענותיו של עו"ד אבולפיה בנוגע לשילוט של הנהלת בתי המשפט. בדיון התברר כי מספר ימים לפני מועד רישום הדו"ח נתלשו והוסרו שלטים האוסרים על עישון במקום וכי התופעה של הסרת שלטים במקום היתה שכיחה. לגבי השלטים שהודבקו על החלונות, העידו עובדי הנהלת הבית של בית המשפט, הממונים על התקנת השלטים, כי "קל מאד לעקור את השלטים", שהרי הם מודבקים באמצעות דבק ולא מקובעים לחלונות, כדי לא להזיק לזכוכית, ואמרו כי "אנשים תולשים את זה".

עוה"ד אבולפיה טען בבית משפט השלום כי לא ראה את השילוט שהיה במקום וכי לא היה שילוט תקין ומספק בהתאם לתקנות השילוט. בהתאם לגרסתו, הוא נכנס לחצר מצדה הדרום-מערבי, עם לקוח, בשעה 11:30, עם הכרזת הפסקה בדיון בבית משפט השלום, בו הופיע. עת נכנס לחצר הציע לו הלקוח סיגריה. אף שהוא עצמו אינו מעשן בדרך כלל ואינו נושא סיגריות עמו, הוא נטל הסיגריה לידו, שכן סבר כי לא קיים איסור עישון במקום, כיון שמדובר במקום פתוח לכיפת השמים. בשלב זה יצאו לחצר פקחים והחלו לרשום לו דו"ח. עוה"ד אבולפיה טען כי במקום שבו עמד ובכניסה לחצר שדרכה נכנס, לא ניתן היה להבחין בשילוט כלשהו.

השופט גולדין דחה נחרצות את טענותיו של עו"ד אבולפיה וקבע כי "גם אם שלט אחד לא ראה, שלטים אחרים כן ראה ואם לא ראה, היה עליו לדעת כי המקום הוא מקום ציבורי". אולם השופטת לוי ביטלה את הקביעות הללו, ופסקה כי "תכלית תקנות השלטים היא להביא לידיעת מי שמגיע למקום שבו נאסר העישון את אותו איסור ומניעת כל ספק בנושא זה. לפיכך, נקבעו כללים והוראות מפורטים, בכל הנוגע להתקנת השילוט, על מנת שאיסור העישון יהיה ידוע טרם אכיפתו".

הליך ייצוגי להשבת הקנסות

השופטת הוסיפה כי "על מנת לאכוף נורמה פלילית יש לדאוג לכך שהיא תהיה ידועה וברורה. התקנות הותקנו על מנת שיקוימו ולא ניתן להתעלם מהן. מחומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא עולה כי השילוט שהיה במקום לא עמד בתנאים הקבועים בתקנות וכי המערער אכן לא הבחין בשילוט טרם נטילת הסיגריה לידיו. גם אם סבר בית משפט קמא כי קיים איסור עישון בחצר מכוח היותה כלולה באחד הפרטים בתוספת לחוק, עדיין קמה חובה להציב שילוט בהתאם לתקנות השלטים ויש לבדוק קיום החובה".

לכן קבעה השופטת לוי כי המדינה לא הוכיחה את עובדות כתב האישום וזיכתה את עו"ד אבולפיה מהעבירה של עישון במקום ציבורי שיוחסה לו.

עו"ד אבולפיה מסר בתגובה לפורטל תקדין כי "מעבר לענייני האישי בתיק, ראיתי בהליך זה כהליך ייצוגי עבור כל אותם אנשים שנקנסו שלא כדין". עו"ד אבולפיה ציין כי יפעל להשבת הקנסות שנגבו מהמעשנים במקום, והעריך כי מדובר בסך של 200 אלף שקל שנגבו על ידי פקחי העיריה שלא בצדק.

"בבית המשפט לעניינים מקומיים ישנם 'שחקנים חוזרים' – תובעים אשר מתייצבים מול השופט בכל יום, ומולם עומד האזרח הפשוט שלרוב אינו מיוצג בתיקים מסוג זה", אומר עו"ד אבולפיה. "המצב הזה מעורר חשש לעיוות דין, כפי שניתן לראות גם בפערים העצומים שבין פסק הדין בערעור לפסק הדין בבית המשפט לעניינים מקומיים, שהטיל ספק במהימנותי". 

עפ"א 6175-04-14

לקריאה נוספת, ראו:

האיסור על עישון במקומות ציבוריים – גם בפטיו הלא מקורה של בית המשפט