מועדון "קונסטנטין" בירושלים גבה דמי כניסה בסך של 80 שקל מגברים, לעומת 40 שקל בלבד ששילמו הנשים, בטענה כי מחקרים סטטיסטיים מוכיחים שנשים צורכות אלכוהול בכמות פחותה מזו של גברים ומעדיפות משקאות זולים יותר. ביהמ"ש חייב בפיצוי אך מתח ביקורת על התובע שהיה יכול לבלות במקום אחר
בית משפט השלום קיבל תביעה שהגיש אדם נגד מועדון ריקודים ופאב בירושלים וחייב אותו ואת מנהליו בפיצוי של 30 אלף שקל בגין הפליה לרעה של גברים לעומת נשים בכל הנוגע למחירי הכניסה הנגבים מהם. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים לפיה הדבר נובע מהרגלי צריכת אלכוהול שונים בין המינים, וקבע כי הדבר לא הוכח וספק גם אם זו הסיבה האמיתית שעמדה בבסיס התנהלותם. מנגד, מתח בית המשפט ביקורת גם על התובע, שניסה להעצים את עוגמת הנפש שלו והיה באפשרותו לבלות במקום אחר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנתבעים מפעילים מועדון ריקודים ופאב בשם "קונסטנטין" בירושלים. באחד הלילות, ביקש התובע, קובי צצנה, לבלות במועדון, אולם במעמד רכישת כרטיסי הכניסה התחוור לו כי דמי הכניסה אותם גובה המקום מגברים, בסך של 80 שקל, הם כפולים מאלה הנגבים מנשים. בעקבות האמור הגיש צצנה תביעה נגד המועדון, באמצעות עו"ד אייל אבידן, בהסתמך על הוראות החוק לאיסור אפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים.
הנתבעים, מצדם, לא חלקו על עצם גביית המחיר הכפול ממבקרים גברים, אולם טענו כי הדבר נובע מ"מחקרים סטטיסטים" המוכיחים כי נשים צורכות אלכוהול בכמות פחותה מזו של גברים, וכי גם מוצרי האלכוהול אותם הן נוהגות לשתות הם ככלל זולים מהותית מאלו הנצרכים על ידי ציבור הגברים. לפיכך, ובהתחשב בעובדה שבתמורה לדמי הכניסה מאפשר המועדון לאורחיו ליהנות משתיה חופשית ללא הגבלה, סברו הנתבעים כי מוצדק כלכלית לחייב גברים בדמי כניסה גבוהים יותר. לחילופין, טענו להיעדר אחריות אישית של בעלי המקום, הנתבעים 2-3.
מאמרים מהאינטרנט אינם ראייה
השופט אלכסנדר רון קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים לפצות את התובע ב-30 אלף שקל בגין האפליה הנטענת. השופט התייחס לפרשה דומה שנדונה בבית המשפט העליון, אשר עסקה במועדון שהפלה לרעה גברים לעומת נשים מבחינת גיל הכניסה (רע"א 8821/09) ושם נקבע כי החוק לאיסור אפליה במוצרים ובשירותים לא נועד להגן רק על קבוצות שסבלו מהפליה "הסטורית" ומתמשכת, שכן סטריאוטיפים קיימים גם כלפי מי שנמנה עם קבוצות אחרות. באותו מקרה סבר השופט יורם דנציגר כי פסילת אפלייתם של גברים משרתת את תכלית החוק ועוזרת לקידום השוויון על מנת להטיב עם החברה כולה. פרשה זו, לדעת השופט רון, משליכה גם על המקרה הנוכחי שכן מדובר באותה הבחנה.
גם לגופו של עניין סבר השופט רון כי הדעת אינה נותנת שניתן יהיה לעקוף את הוראות החוק כל אימת שמאן שהוא יסבור שקיים הבדל בעלויות השירות. מעבר לכך, ניתן לשאול מדוע מועדונים אחרים אינם נוהגים באותה צורה, למרות שהרגלי השתיה הנטענים של גברים ונשים אינם משתנים בין המועדונים. עוד הוסיף השופט כי הנתבעים לא הגישו חוות דעת ראויה לשמה, ותחת זאת ביקשו להתבסס על ארבע כתבות שמצאו באינטרנט. השופט ציין כי קיימת בעייתיות לראות במאמרים מהאינטרנט כראיה, הן מהיבטי קבילות והן נוכח תכנם שספק אם יש בו כדי לסייע לנתבעים לבסס עניינית את טענתם בדבר צריכת אלכוהול אצל נשים.
טיעונים גבוליים
בכל הנוגע לאחריותם האישית של מנהלי המקום, ציין השופט כי לפי סעיף 8 לחוק מקום, שהעוולה נעשתה על ידי תאגיד – גם מנהל פעיל, שותף או עובד בכיר יהיה אחראי לה, אלא אם הוכיח שהדבר נעשה ללא ידיעתו או שנקט אמצעים סבירים על מנת למנעה. במקרה זה, הנתבעים כלל לא ניסו להוכיח את הגנות סעיף 8 ואף טענו כי ההבחנה בין גברים לנשים נעשתה במכוון ובמודע על בסיס שיקול עסקי מנומק.
בשולי הדברים מתח השופט ביקורת מסוימת על הצדדים, והעיר כי לשיטתו ספק אם הליך זה אמור להוות פלטפורמה לפסיקות עקרוניות. זאת, הן מאחר שבית המשפט העליון כבר אמר את דברו באופן מפורש בעניין הפליית גברים במועדונים, והן מאחר ששני הצדדים נקלעו לטיעונים שיש בהם מן הגבוליות. כך, התרשם בית המשפט כי התובע ניסה להעצים את עוגמת הנפש שנגרמה לו והזכיר כי איש לא הכריחו להגיע למועדון הנתבע, מה גם שניתן לתהות האם הגעתו למקום מספר חודשים לאחר פרסום פסק הדין בפרשת "לילה טוב" – הייתה מקרית. מנגד, אין להוציא מכלל אפשרות כי הנתבעים "המציאו" את טענתם בדבר הרגלי שתיה שונים בין גברים לנשים רק לצורך התיק, ונשאלת השאלה האם אין גורמים אחרים ועלומים המביאים מפעילי מועדונים לתמרץ הגעת נשים לתחומם.
לקריאה נוספת, ראו:
תביעה קטנה: המועדון הכניס רק נשים, הגברים תבעו ופוצו ב-12 אלף שקל
