השופטת מרים נאור דחתה את עתירת משפחתו של המחבל וקבעה כי סמכות ההריסה אינה מותנית בהרשעה פלילית אלא די בראיות מנהליות לביצוע העבירה. בשולי הדברים העירה השופטת כי נוכח מעורבותם וידיעתם של בני המשפחה על מעשי האב, לא מדובר במשפחה תמימה שנקלעה למצב בעל כורחה
בג"ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד ההחלטה להרוס את ביתו של המחבל שביצע את פיגוע הירי בכביש ביהודה ושומרון בערב ליל הסדר התשע"ד, שבו נרצח נצ"מ ברוך מזרחי ז"ל. המשנה לנשיא מרים נאור קבעה כי סמכות ההריסה אינה מותנית בהרשעה פלילית נוכח תכליתה ההרתעתית, וכי גם אם סמכות זו לא הופעלה באזור קרוב לעשור, הרי שמתקיים שינוי נסיבות המצדיק סטיה ממדיניות זו. בשולי הדברים הוסיפה נאור כי לא מדובר במשפחה "תמימה" שנקלעה למצב בעל כורחה, וכי מעורבותם וידיעתם על מעשי אבי המשפחה מחלישים את העוצמה המוסרית של הטענות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בערב ליל הסדר התשע"ד אירע פיגוע ירי על כביש תרקומיא-חברון ביהודה ושומרון, שבו נרצח נצ"מ ברוך מזרחי ז"ל, אזרח ישראלי שנסע ברכבו עם אשתו וילדיו, וכן נגרמו פציעות לאשתו ולילד שנסע ברכב אחר. כחודש לאחר הפיגוע, נעצר בחשד לביצועו פעיל חמאס אשר נידון בעבר לעונש מאסר ממושך בגין עבירות שונות אולם שוחרר בשנת 2011 במסגרת העסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט.
לאחר מעצרו, הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט הצבאי בהתבסס על ראיות שנאספו, בהן דגימת דנ"א על מחסנית הנשק שבאמצעותו בוצע הפיגוע, הודעות בנו בהן פירט בין היתר מה היו מניעיו של אביו לביצוע הפיגוע וכיצד חיפש עמו מקומות מתאימים לביצועו. במקביל, על רקע החמרת המצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון ובשים לב לחומרת הפיגוע ולזהותו של המפגע כמי ששוחרר במסגרת עסקה מדינית, החליט המפקד הצבאי להפעיל את סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) ולהורות על הריסת מבנה בכפר אדנא שבו התגורר המפגע עם משפחתו, והמצוי בבעלותו של אחיו.
לאחר מסירת ההודעה למשפחתו של המפגע, הוגשה השגה בה נטען, בין היתר, כי הבית מצוי בבעלותו של האח וכי הריסתו המלאה תוביל לכך שהאח ומשפחתו יישארו ללא קורת גג חרף העובדה שאין למי מהם כל קשר לפעילות טרור בכלל ולביצוע פיגוע הירי בפרט. לאחר סיור שנערך בשטח הוחלט לקבל חלקית את ההשגה, כך שיוחרם וייהרס רק החלק במבנה ששימש למגורי המחבל ומשפחתו הגרעינית, ובהמשך לכך נבדק המקום ונמצא כי ניתן להרוס את החלק המערבי של המבנה מבלי לגרום נזק לחלקו האחר.
אין צורך להמתין להרשעה
בג"ץ דחה את עתירתו של האח נגד ההחלטה ואישר את החלטת המפקד הצבאי. המשנה לנשיא מרים נאור קבעה כי לשונה של תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מאפשר הריסת מבנים במימדים רחבים ביותר, אולם בפסיקה צומצמה תחולתה ונקבע כי המפקד הצבאי מצווה לפעול במידתיות ולהפעיל שיקול דעת סביר בבואו להפעיל את סמכותו מכוחה.
גם לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נקבע כי על אף שהתקנה חוסה תחת סעיף שמירת הדינים, הרי שיש לפרשה ברוח חוקי היסוד ולפיכך קיבלו הקביעות לעיל משנה תוקף. עוד הוסיפה השופטת נאור כי במסגרת הפסיקה מנה בית המשפט מספר שיקולים שמן הראוי שהמפקד הצבאי ישקול לגבי הריסת מבנים, לרבות חומרת המעשים המיוחסים לחשוד שהתגורר במבנה, מידת המעורבות של יתר דיירי הבית במעשים, האם ניתן לראות במגורי המחבל החשוד משום יחידת מגורים נפרדת מיתר חלקי המבנה שניתן להרסה בלי לפגוע ביתר חלקי המבנה או במבנים שכנים, וכן יש לקחת בחשבון את מספר האנשים העשויים להיפגע מההריסה ואשר יש להניח כי הם כשלעצמם חפים מפשע ולא היו מודעים למעשיו של החשוד. עם זאת, הדגישה השופטת כי לא מדובר ברשימה סגורה של קריטריונים וכי כל מקרה חייב להשקל לפי נסיבותיו. עוד נקבע בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה כי שימוש בסמכות מכוח תקנה 119 כפוף לקיום ההליך המינהלי המקובל.
השופטת ציינה כי על פי הפסיקה, תכליתה של הריסת הבתים אינה עונשית אלא הרתעתית, ומכאן שהעובדה שהמפגע צפוי להיענש במסגרת הליך פלילי אינה מונעת את הפעלת הסמכות והרשעה אינה מהווה גם תנאי מקדים להפעלתה, אלא די בכך שבפני המשיב הונחו ראיות מנהליות המניחות את הדעת כי העבירה בוצעה על ידי תושב הבית. משכך, נקבע, אין לקבל את הטענה לפיה יש להמתין להרשעתו של המחבל בדין. עוד ציינה השופטת נאור כי שאלת יעילותה של ההרתעה הגלומה בהריסת הבתים נתונה להערכת גורמי הביטחון, ועל רקע זה נפסק כי אלו רשאים לשנות את מדיניות הפעלת הסמכות בהתאם לשינויי הנסיבות.
חטיפת הנערים לא השפיעה על ההחלטה
השופטת נאור ציינה כי במקרה זה ניתנה התרעה מראש על הכוונה לבצע את ההריסה ואף התאפשרו שימוע והגשת השגה שבעקבותיה אף צומצמה תחולת צו ההריסה לאותו קטע של המבנה בו התגוררו המחבל ומשפחתו. כמו כן, ניתנה לעותרים שהות מספקת לפנות לבית המשפט ואף הובהר על ידי בא-כוחו של המפקד הצבאי כי אם תידחה העתירה תינתן שהות של 12 שעות לפחות ממתן פסק הדין ועד להריסה.
עוד הוסיפה השופטת כי אף שבכל הנוגע לאזור יהודה ושומרון לא הופעלה הסמכות מאז שנת 2005, הרי שלרשות נתונה הזכות לשנות את מדיניותה, גם אם זו נהגה משך תקופה של קרוב לעשור, ובפרט מותר לה לעשות כן עקב שינוי נסיבות.
השופטת נאור דחתה את טענת העותרים כי החלטת המפקד הצבאי נגועה בשיקולים זרים בשל השפעת אירוע חטיפת הנערים, שכן לשיטתה חטיפה זו היא חלק מההסלמה בפעילות הטרור באזור, שעל יסודה מצא המפקח הצבאי כי חל שינוי נסיבות המצדיק את הגברת ההרתעה באמצעות הריסת בית המחבל. מלבד זאת, כתב האישום וגם הדיונים בעתירה התקיימו בטרם נודע כי הנערים החטופים נרצחו.
אשר למידתיות ההריסה, סברה השופטת כי בהתחשב בהבהרתו של המשיב כי בכוונתו להרוס רק את חלקו המערבי של המבנה שבו התגוררו המחבל ומשפחתו הגרעינית בלבד, אין מקום לקבוע כי ההריסה אינה מידתית. זאת, כפוף לבחינה נאותה של חוות דעת הנדסיות מטעם העותרים לפיה בטרם הריסת חלקו המערבי של המבנה יש לדאוג לחיזוק חלקו האחר.
בשולי הדברים הוסיפה השופטת נאור כי לא מדובר ב"משפחה תמימת דרך שנקלעה בעל כורחה ל"חטאי אבות"", שכן גם בנו של המחבל היה מעורב עד צוואר בפעולתו של אביו, גם אם לא הוא זה שירה בנשק וגם אם לא נכח בשעת הפיגוע. כמו כן, כעולה מהודעותיו של הבן, גם אמו ידעה על הטמנת הנשק ועל האימונים של אביו, באופן המחליש את העוצמה המוסרית של טענותיה.
