לטענת התובע, דרך ארץ הייווייז גובה הוצאות אכיפה העולות על ההוצאות שנגרמו לה בפועל, ובכך גורפת רווחים של מיליוני שקלים בכל שנה. המחוזי דחה את הבקשה לאישור התביעה כייצוגית וקבע כי הזכיינית פעלה כחוק, וכי אין לאפשר תקיפה עקיפה של תקנות במסגרת ההליך של תביעה ייצוגית
בית המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה יצוגית נגד חברת דרך ארץ הייווייז, זכיינית כביש 6, בטענה כי גבתה סכומים מופרזים בגין הוצאות שהוציאה לכאורה לאכיפת תשלומים על משתמשים בכביש, אף שבפועל הוציאה סכום קטן לאין שיעור מזה שגבתה. השופט רם וינוגרד קבע כי הזכיינית גבתה אך ורק את ההוצאות שאושרו במסגרת התקנות, ואין לאפשר תקיפה עקיפה של התקנות במסגרת הליך של תובענה ייצוגית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקש, עורך דין במקצועו, נסע בהזדמנויות שונות בכביש 6 במהלך שנת 2006. בשל מחדל כלשהו מטעמו, לא שילם המבקש מספר פעמים את אגרת הנסיעה ודמי הגבייה במועד ולפיכך נשלחו לו הודעות בדבר חיוב מיוחד.
לאחר מספר פניות וניהול הליך ערר לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), הופחתו חיוביו של המבקש והוא חויב בתשלום של 567 שקל, לצד חיוב עבור אגרת הוצל"פ ושכר טרחת עורך דין. לטענת המבקש, מתוך סכום זה רק כ-70 שקלים מייצגים את אגרת הנסיעה ודמי הגבייה, וכל היתר עניינם בתשלום עבור הוצאות האכיפה.
לאור האמור, הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה יצוגית נגד חברת דרך ארץ, הזכיינית והמפעילה את כביש 6, בטענה כי זו גובה הוצאות מופרזות וחסרות בסיס בגין אכיפת הגבייה על משתמשים שלא שילמו את האגרה במועד, ובגין פיצוי עבור הנזק שנגרם לה בשל כך. לשיטתו, חוק כביש אגרה ותקנות כביש אגרה מאפשרים לזכיינית לגבות אך את אותן הוצאות אכיפה ופיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בפועל, אך למרות זאת, היא גובה הוצאות אכיפה העולות על ההוצאות שבהן היא נושאת בפועל, כשהיא משיאה לעצמה רווחים של מיליוני שקלים בכל שנה.
דרך ארץ טענה מנגד כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בין היתר מאחר שהחלטת ועדת הערר בעניינו מקימה מעשה בית דין, וכן מאחר שהבקשה הוגשה בשיהוי רב ביותר. עוד טענה החברה כי הבקשה אינה אלא תקיפה עקיפה של הוראות התקנות, שאינה אפשרית. לגופו של עניין הוסיפה דרך ארץ כי לשיטתה, הוצאות האכיפה שגבתה אינן עולות על אלה שהוציאה בפועל, וכך גם טענו המומחים מטעמה לפני הרשות הממונה.
השופט רם וינוגרד דחה את הבקשה וציין כי הזכיינית גבתה אך ורק את ההוצאות שאושרו על ידי השר במסגרת התקנות, כפי ששונו מפעם לפעם. למרות זאת, נותר המבקש סבור כי התקנות תוקנו תוך חריגה מסמכות ולמצער כי יש להורות על ביטולן בשל התנהלות הרשויות במהלך השנים. אלא שלדעת השופט, אין מקום לדון בטענות נגד חוקיותן של התקנות במסגרת הליך של תובענה ייצוגית, שכן תקיפה עקיפה של תקנות במסגרת הליך של תובענה ייצוגית, שכן אף שהיא אפשרית במקרים מסוימים, היא מהווה חריג לכלל.
השופט וינוגרד ציין כי ההנחה שלפיה על הזכיינית לגבות מכל אחד מהמשתמשים שלא עמדו בתשלום את הסכום המדויק של ההוצאות שהוציאה בגינו – לא רק שאינה הגיונית מבחינה כלכלית אלא שאף אינה מתיישבת עם לשון החוק. עוד צוין כי קביעה לפיה על הרשות להוכיח לגבי כל משתמש מה גובה ההוצאות הספציפי שהוציאה בעניינו היתה מביאה לאין ספור הליכים נוספים בפני ועדת הערר וערכאות אחרות. קביעה זו היתה גורמת בנוסף לעלייה משמעותית בהיקף ההוצאות של דרך ארץ, שהיתה צריכה להשקיע כספים רבים במערך שלם של עורכי חישובים לעניין שיעור ההוצאה הספציפי לפני כל משלוח דרישה, ומערך נרחב של עורכי דין לניהול ההליכים. הוצאות אלה, נקבע, היו מתגלגלות בתורן על ציבור המשתמטים מתשלום, ודומה כי שכרה של קביעה מעין זו היה יוצא בהפסד לכל.
לאור האמור הגיע השופט למסקנה כי בעצם התקנת התקנות פעל שר התחבורה על פי החוק, ודרך ארץ פעלה בהתאם להוראה חוקית ויש לדחות את הטענות נגדה.
