חדשות

השופטת חנה לפין הראל לא חסכה ביקורת מההצגה המיותרת לדבריה של הצגת שליה חיה בפני בעלה של התובעת, שטען כי למד עליה בקורס הכנה ללידה, ומהטענה המקוממת של ב"כ הנתבעת כי היולדת לא יכולה להתלונן על כאב וסבל שכן בתורה כתוב "בעצב תלדי בנים"

בית החולים בני ציון בחיפה יפצה יולדת בגין אי הוצאת השליה בשלמותה, שגרמה לה כאב וסבל מיותר, בסכום של 30 אלף שקל. בנוסף, ישלם בית החולים הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 שקל בגין "ההליך המוזר" של הבאת שליה חיה לדיון בבית המשפט.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה טענה התובעת כי היא ובעלה השתתפו בקורס הכנה ללידה, שם לימדו אותם על החשיבות בהוצאת השליה בשלמותה מהרחם. במהלך הלידה, הבחין בעלה של התובעת, מהנדס מחשבים במקצועו, כי צורת השליה אינה יחידה אחת מוצקה כפי שלמד, ועל כן ביקש מהמיילדת לבדוק את שלמות השליה, וכן ביקש ממנה לקרוא למיילדת נוספת, כפי שהודרך בקורס ההכנה ללידה.

לאחר שבקשותיו של הבעל סורבו, וכן לא נענתה בקשתו לקרוא לרופא, שוחררה היולדת מבית החולים כאשר מצבה הרפואי על פי מכתב השחרור תקין ורגיל. אולם, לטענתה, היא סבלה בשבועות שלאחר הלידה מכאבים וסבל רב. רופא קופת חולים שראה אותה חשד כי נשארה שארית שליה ברחמה והיא הופנתה לבדיקת אולטרסאונד אשר אישרה את החשש. בעקבות כך טופלה התובעת בתרופה להוצאת החומר השלייתי, וכאשר זו לא הועילה, היא אושפזה שנית בבית החולים ועברה היסטרוסקופיה לשאיבת תוכן הרחם.

התובעת טענה עוד כי לידתה השנייה, כשלוש שנים מאוחר יותר, היתה כרוכה בדימום רב ובהתערבות רופא כירורג בשל הפרוצדורה שעברה בלידתה הראשונה, וגם בפעם השנייה חוותה כאבים עזים ודימום שנמשכו מספר חודשים.

התובעת טענה כי התנהלות אנשי בית החולים היתה רשלנית באופן שיש בו כדי להעביר את נטל הראיה אל בית החולים, על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בתביעתה ציינה התובעת נזקים שונים, הן כספיים כגון הפסד השתכרות ועזרת צד ג', והן נזקים כללים כמו כאב וסבל ופגיעה במצבה הנפשי הכללי.

"בלידה צריך לסבול"

המיילדת והמומחה מטעם המדינה, שבבעלותה המרכז הרפואי בני ציון, טענו בדיון כי השליה נמצאה שלמה וגם אם פירור ממנה נותר, הדבר לא ניתן לזיהוי חיצונית. פרופ' בליקשטיין אישר כי המיילדת פעלה כשורה והעיר כי מה שנאמר להורים בקורס הכנה ללידה אינו מהווה סטנדרט רפואי.

השופטת חנה לפין הראל קיבלה את התביעה ומתחה ביקורת חריפה על התנהלותה של הנתבעת בהליך, ובכלל זה על טענתה כי בתורה כתוב "בעצב תלדי בנים" ועל כן אין לתובעת על מה להלין. "אין בלבי ספק כי נגרמו לתובעת כאב וסבל מיותרים, הן לאחר הלידה הראשונה, הן לאחר מכן בביצוע פעולת ההיסטרוסקופיה והן לאחר לידה השנייה", כתבה השופטת בפסק הדין. "השקפתה של ב"כ הנתבעת המתבטאת במילים פשוטות 'צריך לסבול בלידה ולכן תשתקי כי כך כתוב בתורה' היא יותר מאשר מקוממת".

השופטת ציינה כי במאה ה-21, כאשר ידוע עשרות שנים כי ניתן ללדת גם ללא כאבים, אין לאמירה זאת כל מקום, ובוודאי אין בה כדי להצדיק את היחס המזלזל של ב"כ הנתבעת לתובעת ולבעלה.

עוד העירה השופטת כי הבעל לא התיימר כלל ועיקר להבין או לדעת אם שליה שלמה או לא, ולא היה כל מקום לחקרו בדבר "הכשרתו" לעניין זה, ובוודאי היתה מיותרת ההצגה להבאת שליה חיה מבית החולים לבית המשפט, על מנת לערוך לו בחינה ולראות אם הוא מסוגל לזהות שליה שלמה, תקינה או לא. "אין בפי מספיק מילים להביע את מורחת רוחי מהצגה זו שלא היה בה כל טעם, אלא טעם רע, וגם לא היה בה כל צורך רלוונטי למשפט. בכך, אני שותפה לאמירתו של ב"כ התובעת כי ב"כ הנתבעת הנהלה באובססיביות מיותרת", כתבה השופטת.

הוצאות לטובת אוצר המדינה

השופטת לפין הראל ציינה כי עדותו של פרופ' בליקשטיין היתה נגועה ביוהרה, זחיחות הדעת וזלזול בתובעת, בבעלה וברופא שהעיד מטעמם. התנהלות זו, לדברי השופטת, מקשה לקבל כלשונה את חוות דעתו ואת עדותו, וכך גם בעניינים המקצועיים שאליהם התייחס. כך, למשל, לא היה מקום לכנות את בקשתו של הבעל לחוות דעת נוספת לגבי השלייה "דמיונית, הזויה וכגמל על כנפיים".

כמו כן, ציינה השופטת, לא היה מקום לטענתו של פרופ' גונן, מנהל מחלקת נשים ויולדות בתקופה הרלוונטית, כי מדובר בתביעה הזויה וקנטרנית. הראייה היא כי בסופו של דבר היה חסר חלק מהשליה והתובעת נזקקה להליך רפואי כדי להוציאו. "אם אכן ותופעה זו היא יום יומית ומדי יום יולדות בבתי החולים ברחבי הארץ נזקקות להתערבות רופא להוציא את השליה ויש דימום רב, המצב עגום עד מאוד", העירה השופטת בהערת אגב.

השופטת לפין הראל קבעה כי הנזק שנגרם לתובעת מתבטא בראש הנזק של כאב וסבל בלבד. זאת, שכן טענותיה להפסדי שכר ולהוצאות חריגות לא הוכחו ולא נתמכו בראייה כלשהי. השופטת קבעה כי הנתבעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה כי התנהלותה לא גרמה לנזק שנגרם לתובעת, וציינה כי לו היתה המיילדת שועה לבקשת בעלה של התובעת ומזמינה מיילדת נוספת או רופא לבדוק את השליה, סביר להניח כי כל הסבל היה נמנע מהתובעת.

בסיכומו של דבר פסקה השופטת פיצוי בסך של 30 אלף שקל בגין כאב וסבל וחייבה את הנתבעת בהוצאות המומחה ושכר טרחת עורך דינה של התובעת בסכום כולל של 15 אלף שקל. בנוסף, הנתבעת חויבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 שקל, בגין ההליך "המוזר", לדברי השופטת, של הבאת שליה חיה לבית המשפט.

ת"א 22114-12-10