חדשות

אמו של הנער כי בנה "עבר תקופה לא קלה של התעללות נפשית בבית הספר". השופט אביים ברקאי לא השתכנע: "הדעת אינה סובלת מצב בו ילד נעדר במשך חודשים שלמים, והאימא לא דואגת להעבירו למסגרת אחרת ואינה דואגת לטיפול פסיכולוגי"

בית המשפט הרשיע את אימא לנער בן 14 שהיה רשום ללימודים בכיתה ח', אבל נעדר מבית הספר התיכון במשך חודשים שלמים. השופט אביים ברקאי, מבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, פסק כי הדעת אינה סובלת מצב בו ילד נעדר במשך עשרות ימים ואף חודשים שלמים מבית ספר, האימא לא דואגת להעבירו למסגרת אחרת ואינה דואגת לטיפול פסיכולוגי.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

מדובר בנער שסיים את שנת הלימודים 2012-2013 כבר בחופשת הפסח ולא שב ממנה. אך לא היתה זו ההיעדרות היחידה, אלא רק חלק מסדרת היעדרויות חוזרות ונשנות. הילד נעדר פעם אחר פעם, הן בשנים 2012 – 2013, עת היה הנער בכיתה ז', והן בשנים 2013 – 2014, עת היה בכיתה ח'. השופט ברקאי הסיק בהכרעת הדין כי "מכל אלה עלתה תמונה עגומה של היעדרות שיטתית ועקבית מהלימודים בבית הספר".

לאחר הגשת כתב האישום נגד האימא, התקיימו שני דיונים בבית המשפט בניסיון להימנע מהבשלת כתב האישום לכדי פסק דין. בית המשפט קבע כי יימסרו דיווחים תקופתיים, ואכן נמסר דיווח תקופתי חיובי בפברואר 2014 ודיווח שלילי במרץ 2014, בו נמסר כי הילד "לא מבקר באופן סדיר בבית הספר כשבימים האחרונים הוא נעדר ממנו לחלוטין".

במהלך המשפט העידו מנהלת בית הספר, יועצת בית הספר וקצינת הביקור הסדיר על כך שהנער נעדר כשלמד בכיתה ז' במשך שני חודשים רצופים – מתום חופשת הפסח ועד לתום שנת הלימודים. באותה שנה, בכיתה ז', החסיר הנער עשרות ימי לימוד ונרשמו 160 שעות חיסור.

מנהלת בית הספר התריעה על היעדרותו של הילד במכתב רשום להוריו, אבל הילד המשיך להיעדר עד סוף שנת הלימודים של כיתה ז'. ואף המשיך להיעדר גם בשנת הלימודים העוקבת – כשלמד בכיתה ח'. הואיל ובכיתה ח' הילד נעדר 91 שעות, מתוכן 59 שעות בתקופה קצרה משלושה חודשים – היקף ההיעדרויות שכנע את בית המשפט שאין מנוס מדיון מיידי בכתב האישום.

נוכחות סדירה במוסד מוכר

מה אומר החוק? סעיף 4 לחוק לימוד חובה, משנת 1949, קובע כי "הורים של ילד בגיל לימוד חובה או של נער בגיל לימוד חובה חייבים, כל אחד מהם, לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר". ככל שהילד אינו לומד באופן סדיר, צפויים הוריו לעונש הקבוע בחוק, שיושת למעט אם הוכיחו מעבר לכל ספק סביר שעשו כמיטב יכולתם שהקטין ילמד, וכלשון החוק: "לא למד ילד או נער עד גיל 15 באופן סדיר במוסד חינוך מוכר, דינו של כל אחד מהוריו מאסר שני חודשים או קנס אלף לירות, זולת אם הוכיח מעל לכל ספק סביר שעשה כמיטב יכולתו כדי שהילד או הנער ילמד כאמור".

אימו של הנער הסבירה לבית המשפט כי בנה "עבר תקופה לא קלה של התעללות נפשית בבית הספר" והכוונה להתעללות שאירעה בכיתה ו' שנה קודם להיעדרויותיו בכיתה ז'. האימא הוסיפה כי הגם שההתעללות אירעה בבית ספר קודם ובכיתה קודמת הרי עדיין – "מרבית הילדים שהתעללו בו עברו לאותו בית ספר".

אבל, השופט ברקאי קבע כי "אף לוּ הוכחה טענת ההתעללות, הרי אין בטענה זו כדי להצדיק היעדרות מבית הספר. קיימים פתרונות שונים להתמודדות עם בעיות חברתיות. אחד הפתרונות הוא החלפת מסגרת בית הספר. אף אחד מהפתרונות אינו היעדרות בת עשרות ימים ואף חודשים שלמים מבית הספר".

ההורים מטפלים באחות

הנאשמת ובעלה מטופלים בילדה בת 15 הסובלת ממחלת האפילפסיה, והנאשמת מתלווה אל אותה בת מדי יום לבית הספר. משכך מופנית תשומת לב רבה אל האחות החולה. למחלתה של האחות משמעות אף לגבי הילד, שכן לדברי האימא, הבן התעקש להישאר בבית הספר ולא לעבור למסגרת בית ספר אחר "מאחר ואחותו חולת האפילפסיה היתה שם והוא רצה להיות שם כדי להגן עליה".

השופט ברקאי קבע עוד כי "אל מול טענות הנאשמת ניתן לומר בצורה ברורה כי אילו היה מדובר בהיעדרות אחת או שתיים מימי הלימוד בבית הספר – הרי היה מקום לקבל טענותיה. היעדרות בודדת או שתיים ממילא לא הייתה מביאה אף לכתב האישום. אך משמדובר בעשרות ימי היעדרות – אין די בהתייחסות למקרה ספציפי או לטענות בדבר אירועים שונים. עשרות ימי היעדרות מצביעים על צורת התנהלות שאינה ראויה ואשר אינה עולה בקנה אחד עם דרישת החוק. כך או כך – אף אחד מנימוקי ההיעדרות הבודדים אינו מצמיח סיבה להיעדרות גורפת כפי שהוצגה לבית המשפט".

בית המשפט הסביר את האינטרס הציבורי של הביקור המסודר של הילד בבית הספר: "הביקור הסדיר במסגרת בית הספר מלמד דרכי התנהגות, ודרכי התמודדות עם קשיים ועוולות. חשיבותה של מסגרת חברתית לקטין מוצאת ביטוי עת הופך הוא לבוגר. קטין הלומד כיצד לפתור מחלוקות, כיצד לעמוד על שלו בחברה, וכיצד אפילו להתעמת – הכול בדרכים חברתיות ומקובלות מסגל לעצמו התנהגות נורמטיבית שתסייע לו בבגרותו. התנהגות אשר תסייע לקטין אך תסייע גם לחברה. קטין אשר אינו נחשף לתחושת שייכות עלול להפוך לבוגר אשר נמנע מתחושת שייכות והיעדרה של תחושה זו יחד עם היעדר כלים להתמודדות נורמטיבית פוגעים בקטין אך פוגעים, כאמור, אף בחברה".

ת"א 2863-03-13