האח יצא מהמוסד בשנת 2005 ומאז נעלמו עקבותיו. ביהמ"ש קבע כי אף שאגף הרווחה בעירייה והמוסד התרשלו בכך שקיבלו את הקשיש מלכתחילה למסגרת פתוחה והתעלמו מהסיכון להיעלמותו, התובעת לא הוכיחה את זכאותה לפיצוי כנפגעת משנית על פי הלכת אלסוחה
בית משפט השלום דחה תביעתה של תושבת ירושלים, לחיוב העירייה ובית האבות "בית כרמי" לפצותה כנפגעת עקיפה בגין היעלמותו של אחיה הקשיש וחולה האלצהיימר מהמוסד בשנת 2005, אשר מאז נעלמו עקבותיו. השופט עבאס עאסי קבע כי אף שהן העירייה והן המוסד התרשלו בכך שקיבלו את האח מלכתחילה למוסד והתעלמו מהסיכון להיעלמותו – הרי שהתובעת לא הוכיחה את זכאותה לפיצוי כנפגעת משנית על פי הלכת אלסוחה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת התגוררה במשך שנים עם אחיה בעיר העתיקה שבירושלים. בשלב מסוים, חלה הידרדרות בתפקודו של האח בשל מחלת האלצהיימר שממנה סבל, ובעקבות כך פנתה התובעת יחד עם אחיותיה למשרד הבריאות על מנת למצוא לו מסגרת מתאימה. לאחר בדיקות שנערכו על ידי המשרד, הוחלט להפנות את המשפחה לטיפול אגף הרווחה בעירייה על מנת שימצא עבור האח מוסד מתאים שבו יקבל את הטיפול וההשגחה שלהם הוא זקוק, וזה הפנה את האח לאשפוז בבית כרמי.
באחד הימים, עזב אחיה של התובעת את המוסד מבלי להודיע לאיש לאן הוא הולך ומתי יחזור. המוסד מצידו דיווח על כך לאחיותיו והגיש תלונה במשטרה, אולם כעבור יומיים חזר האח אל המוסד. מספר חודשים לאחר מכן עזב האח את המוסד פעם נוספת, והדבר התגלה לצוות המטפל רק למחרת. מאז, נעלמו עקבותיו של האח וכל המאמצים לאתרו לא נשאו פרי. במהלך השנה שלאחר מכן הודיעה המשטרה לתובעת כי נמצאו שרידי גופה שזוהתה במכון לרפואה משפטית כגופתו של אחיה, אולם מאוחר יותר התברר כי הזיהוי היה מוטעה.
רשלנות המוסד והעירייה
לאור האמור, הגישה התובעת את התביעה שבה עתרה לחייב את המוסד ועיריית ירושלים לפצותה בגין היעלמות אחיה. לטענתה, האחריות לשלומו של קשיש חסר ישע מקימה חובת אחריות מושגית וקונקרטית כלפי הנתבעות, ואלו הפרו אותה וגרמו לתובעת נזק שניתן היה לצפותו ולמנעו. עוד הוסיפה התובעת כי משיקולי נוחות ומשיקולים כלכליים שלהן החליטו הנתבעות לשים את אחיה במסגרת הפתוחה של בית כרמי חרף אי התאמתו למסגרת כזו, ותוך אי התחשבות במצבו המתדרדר השאירו אותו במוסד זה למרות סימני אזהרה ברורים לסיכון הולך וגובר בהשארתו במוסד פתוח, המאפשר יציאה ללא השגחה. התובעת הסתמכה בתביעתה על הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהן ז"ל), שהכירה בנזקיהם של נפגעים משניים ממעשי עוולה.
השופט עבאס עאסי דחה את התביעה וקבע כי אין חולק שחלה חובת זהירות של הנתבעים כלפי הקשישים שנזקקים לשירותם, לרבות אחיה של התובעת. בית כרמי, בתור בית אבות לזקנים, מחויב הן על פי חוק הפיקוח על מעונות והתקנות על פיו והן מכח ההסכם שחתם עם המדינה, לשמור על בריאותם, שלומם, ביטחונם ורווחתם של הדיירים הקשישים. כמו כן, בית כרמי צריך ויכול לצפות כי אם ימלא את תפקידו תוך הפרה של החוק, התקנות וההסכם עם העירייה, הוא יצור סיכון צפוי ובלתי סביר לפגיעה בקשישים המאוכלסים בו.
השופט הוסיף כי גם העירייה מוסמכת ומחויבת במסגרת אגף הרווחה שלה לדאוג לקשישים המתדפקים על פתחה, לטפל בהם באורח מקצועי, בזהירות וברגישות, וכן לפקח על אופן ומהלך אשפוזם בבית האבות שבו היא מחליטה לשים אותם. לפיכך, העירייה יכולה וצריכה הייתה לצפות כי הפרה של סמכותה וחובתה לדאוג להשמה נכונה של האח במוסד סיעודי מתאים ולפקח על מהלך קליטתו והשתלבותו במוסד, עלולה ליצור סיכון צפוי ובלתי סביר לפגיעה בו, כפי שאירע במקרה זה.
השופט ציין כי חומר הראיות מגלה שורה של פגמים וכשלים בהתנהלותו של בית כרמי בעניינו של אחי התובעת. כך, קיבל בית כרמי את האח למוסד למרות שוועדת קבלה מקצועית מטעמו החליטה שהוא סובל מדמנציה מתקדמת ואי שליטה בשני סוגרים, ואינו מתאים להשמה אצלם. נוסף לאמור, בית כרמי היה מודע היטב לסכנה של אפשרות היעלמות האח מהבית, בהיות הבית פתוח כפי שהעיד על כך מנהל המעון, וכפי שעולה במפורש מהדו"חות השוטפים שנרשמו על ידי בית כרמי במהלך אשפוזו של האח. זאת ועוד, השמתו של האח בבית כרמי, לנוכח מסקנות ועדות הקבלה, מהווה הפרה של הוראות תקנות הפיקוח, ואי הדיווח המיידי על היעלמותו מהווה הפרה של ההסכם עם המדינה.
אשר לעירייה, קבע השופט כי גם זו התרשלה שכן ידעה או היה עליה לדעת שהאח סובל מדמנציה מתקדמת וקיים לגביו סיכון ממשי להיעלמותו אם יושם במסגרת פתוחה, וחרף זאת הן היא והן המוסד בחרו לעצום את עיניהם מפני סכנה זו ולא לטפל בנושא בצורה מקצועית ויסודית.
מחוץ להלכת אלסוחה
באשר לסוגיית הנזק קבע השופט כי אף שאין חולק כי היעלמותו של אדם גורמת כאב וסבל למשפחתו, ובכלל זה התובעת, על פי הלכת אלסוחה נפגע עקיף נדרש, מעבר להוכחת יסודות עוולת הרשלנות, לעבור ארבע "מסננות" נוספות: קרבת משפחה מדרגה ראשונה, התרשמות אישית מהאירוע, קרבה במקום ובזמן בין היווצרות נזקו של הניזוק המשני לבין הפגיעה בניזוק העיקרי ופגיעה נפשית חמורה בניזוק העקיף, העולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת. במקרה זה, התובעת אינה חולקת על כך שהיא אינה עומדת בתנאי הרביעי בדבר פגיעה נפשית חמורה, אולם לשיטתה יש למתן תנאי זה בהתבסס על מספר מקרים בפסיקה, וכן היות שמדובר במקרה חריג שאינו מקים חשש מפני הצפת בתי המשפט בתביעות סרק או בגין נזקים קלי ערך.
השופט עאסי דחה את טענת התובעת וקבע כי המקרה אינו יכול לחסות תחת הלכת אלסוחה, וציין כי בשני המקרים שבהם נעשתה הקלה והגמשה ביישום התנאי הרביעי, שעניינם במות עובר ובפגיעה במת, הופעלו שיקולים דומים המנטרלים את הרציונאלים העומדים ביסוד הלכת אלסוחה: האחד – לא היה בנמצא נפגע עיקרי בעל כשרות משפטית שיכול לממש זכות תביעה כנגד המזיק, והשני - שבשני המקרים הנפגע העקיף החזיק מאפיינים ממשיים של נפגע עיקרי. שיקולים אלה אינם מתקיימים במקרה של התובעת, שכן האח הוא אדם חי, או לכל הפחות היה חי בעת ביצוע העוולה כלפיו, וגם אם היה חסוי, עדיין זכות התביעה שלו ניתנת היתה למימוש באמצעות מינוי אפוטרופוס עבורו על פי דין. בנוסף, להבדיל מהעובר והמת, זכות התביעה של האח עוברת לעיזבונו, ותביעת העזבון שלו לא התאיינה לחלוטין.
השופט הדגיש כי על מנת שהתובעת תוכל להיכנס לגדר התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה, היא צריכה היתה לזכות בהקלות כפולות ומכופלות בכל התנאים שנקבעו בהלכה. השופט עאסי ציין כי התובעת התבססה רק על הלכת אלסוחה, ולכן אין להתייחס לזכאותה לפיצוי כנפגעת ישירה, בין אם בשל עילה נזיקית או בשל עילה משפטית אפשרית אחרת.
בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.
