חדשות

תלונה שהגיש עורך הדין, לפיה הלקוח הגיע לביתו עם סכין ואיים "לשחוט אותו", התבררה ככוזבת, לאחר שהוכח כי הלקוח שהה באותה עת בעבודה. ביהמ"ש קיבל חייב את עורך הדין לפצות את הלקוח שתלונתו עלתה לו במעצר בית ובפגיעה בשמו הטוב

בית משפט השלום קיבל תביעת לשון הרע ונגישה שהגיש לקוח נגד עורך דינו, לאחר שנמצא כי עורך הדין הגיש נגדו תלונת שווא במשטרה, שבה טען כי הלקוח הגיע לביתו עם סכין ואיים "לשחוט אותו". מנגד, קיבל בית המשפט את תביעת עורך הדין לחייב את הלקוח בתשלום שכר טרחתו, לאחר שזה ביטל צ'ק שמסר לו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובע הוא עורך דין במקצועו, אשר פתיח הליך הוצאה לפועל לשם פירעון צ'ק בסך של 3,500 שקל שמסר לו לקוח כחלק משכר טרחתו, אולם פעל בהמשך לבטלו. בהתנגדות שהגיש לביצוע הצ'ק טען הלקוח כי הוא פנה אל עורך הדין על מנת שייצג אותו במשא ומתן עם בנק הפועלים בקשר לתיק הוצאה לפועל שניהל הבנק נגדו, אולם העמיד תנאי מהותי לשכירת שירותיו של עורך הדין – יצירת קשר בדחיפות עם בא-כוח הבנק לשם ניהול המשא ומתן, לאור העובדה כי בני משפחתו ערבו לחוב.

לטענת הלקוח, עורך הדין לא קים את התנאי שהציב לו ולכן הוא איבד את האמון בו. בעקבות כך, ביקש הלקוח מעורך הדין להחזיר לו את הצ'ק ואת מסמכיו, אך מאחר שעורך הדין סירב לקבלו הוא עזב את המקום. עוד טען הלקוח כי עורך הדין התקשר אליו לאחר מכן וביקש שיחזור. כשחזר התברר לו שעורך הדין הזמין משטרה בטענה כי הלקוח איים עליו בסכין. הלקוח נחקר במשטרה ושוחרר בערבות, אולם יומיים לאחר מכן הגיש עורך הדין תלונה נוספת בטענה כי הלקוח הגיע שוב לביתו ואיים כי "ישחט אותו". הלקוח נחקר פעם נוספת ואף הושם במעצר בית לחמישה ימים.

בעקבות האמור הגיש הלקוח תלונה נגד עורך הדין בגין עלילת שווא וטען כי ביום שאליו התייחסה תלונתו השנייה של עורך הדין הוא שהה במקום עבודתו.

צעקות ליד הדלת

המשטרה סגרה את התיקים של התלונות ההדדיות בין הצדדים, אולם בכך לא תמה הפרשה. עורך הדין הגיש בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת נגד הלקוח, שהסכים מצדו למתן הצו בטענה כי ממילא אין בכוונתו להתקרב אל עורך הדין. לאחר שנינה ללקוח רשות להתגונן בבקשה לביצוע השטר, הגיש עורך הדין את התביעה, שבה עתר לחייב את הלקוח במלוא שכר טרחתו בסך של 4,000 שקל.

לצד כתב ההגנה הגיש הלקוח כתב תביעה שכנגד בעילות של עוולת הנגישה ולשון הרע, שבו טען כי בשל התלונות הכוזבות וההליך למתן צו הטרדה מאיימת, הוא חלה בסוכרת, אשתו עברה הפלה והם נאלצו לעזוב את דירתם. עוד טען הלקוח כי הוא הורחק מעבודתו וכי שמו הטוב ותדמיתו נפגעו.

השופטת יעל קלוגמן קיבלה את שתי התביעות וקבעה כי כבר למחרת ההתקשרות בין הצדדים חזר בו הנתבע באופן חד צדדי מהסיכום ביניהם ולא נתן לעורך הדין הזדמנות להשיג את המטרה של הפחתת סכום חובו לבנק. השופטת הדגישה כי שכירת שירותיו של עורך הדין היתה בחירה של הלקוח, וכי התנאים בהסכם היו סבירים ומקובלים, לרבות הקביעה כי סכום של 4,000 לא יוחזר בשום מקרה. בנסיבות אלו של ביטול חד צדדי של ההסכם ללא הצדקה, יש לקבל את תביעתו של עורך הדין לפירעון החוב בתיק ההוצאה לפועל שפתח לשם גביית סכום השיק.

באשר לתביעתו של הלקוח, קבעה השופטת קלוגמן כי בכל הנוגע לתלונה הראשונה במשטרה, בהיעדר ראיות לא ניתן לקבוע כי הלקוח נשא עמו סכין. אולם, די בהגעתו באופן בלתי קרוא לביתו של עורך הדין ובצעקות הממושכות ליד דלתו, שאותן אישר הלקוח בחקירתו, כדי להצדיק הגשת תלונה במשטרה.

למסקנה שונה הגיעה השופטת ביחס לתלונה השניה שהגיש עורך הדין, שבה טען להגעתו של הנתבע לביתו פעם נוספת. השופטת קלוגמן ציינה כי טענת הלקוח כי הוא היה באותה שעה במקום עבודתו אומתה על ידי מעסיקו בשיחה עם חוקר המשטרה, וגרסתו אף נתמכה בצילומי אבטחה ממקום עבודתו. השופטת דחתה את טענת עורך הדין כי הדיסק עם הצילומים היה "מזויף ומפוברק" או כי לא ניתן לזהות בו את הנתבע. לפיכך, קבעה השופטת, הוכח כי תלונתו השנייה של עורך הדין נגד הלקוח היתה תלונת שווא ביודעין, אשר תוכנה העובדתי "לא היה ולא נברא".

נסיבות קיצוניות של תלונת שווא

עוד ציינה השופטת כי אין ספק שתלונה לפיה הלקוח חזר להטריד את עורך הדין בביתו יומיים בלבד לאחר האירוע הקודם, יש בה כדי להוסיף נופך חומרה ממשי לתלונתו של עורך הדין בעיני המשטרה. העובדה כי הלקוח זומן לחקירה נוספת וחירותו הוגבלה למשך חמישה ימים מהווים כשלעצמם נזק משמעותי, הן להכנסותיו של הלקוח ואשתו, שנאלצו להיעדר ממקום עבודתם במהלך ימי מעצר הבית, והן לשמו הטוב ולתדמיתו של הלקוח במקום עבודתו. עם זאת, השופטת העירה כי בכל הנוגע לנזקים הרפואיים שלהם טען הלקוח, אלה לא הוכחו באמצעות חוות דעת מומחה ולא הוכח גם הקשר הסיבתי בינם לבין התלונות.

השופטת קלוגמן קיבלה את תביעתו של הלקוח בעילה של לשון הרע וקבעה כי עורך הדין אינו יכול לטעון לתום לב לגבי תוכן תלונתו השנייה אשר לא היה ולא נברא. השופטת ציינה כי בפסיקה הוכרה אחריות בנזיקין של מי שהגיש תלונת שווא למשטרה על בסיס עוולת הרשלנות, אולם זאת במקרה בו למתלונן עומדת הגנת תום הלב. לעומת זאת, אם הפגיעה בנילון נגרמה מתלונת שווא ביודעין ובזדון הרי שהוא לא יוכל לתבוע את המעוול על בסיס עוולת הרשלנות.

השופטת העירה כי לכאורה, גם עוולת הנגישה חסומה בפני הנפגע, נוכח הניסוח הכוללני של סייג-המגן שבסעיף 60 לפקודת הנזיקין, שלפיו "לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". בעניין זה, עלתה מחלוקת בפסיקה לעניין פרשנותו של הסייג. לדעת השופטת קלוגמן, יש הבדל רב בין תלונה או מסירת ידיעה על חשד "נסיבתי" בביצוע עבירה, גם אם מוסר הידיעה יודע שאינה אמת, לבין תלונה שתוכנה עובדתי-ישיר כמו במקרה זה. לפיכך,       נקבע כי כאשר מדובר בנסיבות קיצוניות של תלונת שווא כמו במקרה זה, סברה השופטת כי יש להוציאה מגדר "מסירת ידיעות" לרשות מוסמכת, ויש לקבל את התביעה גם בעוולת הנגישה.

עורך הדין חויב לפצות את הלקוח בסך של 30 אלף שקל, בהתחשב מחד בחומרה שבתלונת שווא על ידי עורך דין כנגד לקוחו, ומאידך בעובדה שיומיים לפני כן התנהג הלקוח באופן מאיים ובלתי מקובל.

תא"מ 50489-03-11