הרומן נאסר לפרסום בעקבות תביעת בת זוגו לשעבר של המחבר, שדמותה וחייהם המשותפים שימשו השראה לעלילת הספר, תוך חשיפת פרטים הנוגעים לצנעת הפרט. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המחבר והעיר כי אמנם אין להמעיט מחשיבותו של חופש היצירה, אולם האדם קודם לספר
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מחבר ספר אוטוביוגרפי, אשר נאסר לפרסום בעקבות תביעת בת זוגו לשעבר של המחבר, שחייהם המשותפים היוו השראה לעלילת הרומן. השופט נעם סולברג, שאליו הצטרפו גם המשנה לנשיא מרים נאור והשופט סלים ג'ובראן, קבע כי באיזון הנדרש שבין הפגיעה בחופש הביטוי של המחבר לפגיעה בפרטיות האישה, יש לבכר את הפגיעה הקשה שנגרמה לפרטיותה שבאה לידי ביטוי בשלל סממנים יחודיים שהיה בהם כדי לזהותה עם גיבורת הספר ובתיאורים שנגעו לליבת צנעת הפרט ולסודות הכמוסים ביותר בין בני זוג.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערער הוא נשוי ואב לילדים, אשר התגורר עם משפחתו בירושלים. במהלך שנת 2001 הכיר המערער את המשיבה, סטודנטית שהתגוררה עם בן זוגה באיזור שכונת מגוריו ועבדה בבית קולנוע בעיר. בחלוף הזמן התחזק הקשר בין השניים והפך למערכת יחסים קרובה ואינטימית, שנמשכה כחמש שנים. בין לבין, שקדה המשיבה על הכנת עבודת גמר במסגרת לימודיה, אשר עיקרה נסב על מערכת היחסים הזוגית הנרקמת בין גבר לאישה.
בשלהי 2004, החל המערער לעבוד על רומן ביכורים פרי עטו, שעלילתו עוסקת ב"דרמה של פירוק המשפחה". הרומן תיאר מערכת יחסים אינטימית שנרקמת בין גבר בגילו של המערער, שנואש מחיי נישואין בלתי מספּקים, לבין סטודנטית צעירה אותה פגש לראשונה בבית קולנוע. תחום עיסוקו של גיבור הרומן זהה לזה של המערער, וגם הוא גבר נשוי ואב לילדים המתגורר עם משפחתו בירושלים. הגיבורה מנגד, היא בחורה רווקה המתגוררת עם בן זוגה בדירה סמוכה לבית הגיבור. עם סיום מלאכת הכתיבה יצא הרומן לאור בליווי מסע שיווקי באמצעי התקשורת, ובכללו ראיון במוסף שבת של עיתון בעל תפוצה נרחבת, ראיון בטלוויזיה, וכתבות בעיתונות ובאינטרנט.
תיאור אוטוביוגרפי מדויק
מיד עם פרסומו של הרומן, פנתה המשיבה אל המערער ואל הוצאת הספרים בדרישה לחדול לאלתר משיווק הרומן ומהפצתו, לאסוף את כל העותקים שהופצו, ולפצותה בגין נזקיה. לשיטתה, היצירה מהווה תיאור אוטוביוגרפי מדוייק של חיי המחבר, והיא כוללת תיאורים הנוגעים לרובד האינטימי ביחסים שבינו לבינה, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה ופרסום לשון הרע. המשיבה הוסיפה וטענה כי נעשה שימוש שלא כדין במכתביה האישיים לצורך כתיבת הרומן, המקים לה עילת תביעה עצמאית מכוח חוק זכות יוצרים. עם קבלת הדרישה, הפסיקה הוצאת הספרים בצעד חריג את הפצת הרומן עד לליבון המחלוקת. לאחר שהמגעים בין הצדדים לא צלחו, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי. במהלך בירור התביעה, נתן בית המשפט צו מניעה זמני האוסר על הפצת הרומן.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, אסר על פרסום הרומן והפצתו ופסק למשיבה פיצוי בסך של 200 אלף שקל. המחוזי קיבל את טענת הפגיעה בפרטיות וקבע כי זו נובעת ממשקלם המצטבר של שני מרכיבים עיקריים: סימני הזיהוי הרבים והייחודיים המזהים את המשיבה עם גיבורת הרומן באופן ודאי וחד משמעי, ומספר העניינים הנחשפים בספר הנוגעים לליבּת צנעת הפרט, היקפם וטיבם. לפיכך, הסיק בית המשפט כי צירופם של שני אלו מפריך את טענת המחבר לפיה מדובר בספר "בדיוני" וקבע כי מדובר למעשה ב"ספר תיעודי המוסווה כיצירה בדיונית".
המחוזי דחה את טענת המערער כי המשיבה נתנה לכאורה את הסכמתה לפרסום הרומן והוסיף כי הצגת המשיבה ברומן כמי שניהלה מערכת יחסים אינטימית עם גבר נשוי במקביל ליחסיה עם בן זוגה עולה כדי פרסום לשון הרע ללא הגנות. אשר לטענות המשיבה על הפרת זכות היוצרים במכתביה, קבע בית המשפט כי הוכחת הפגיעה בפרטיות מייתרת את הצורך להכריע בנושא זה. לבסוף, שלל בית המשפט את אחריותה של הוצאת הספרים וקבע כי פעולותיה אינן מקימות חבות לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע.
חורבן תרבותי?
שופט בית המשפט העליון נעם סולברג דחה את הערעור על פסיקת המחוזי וקבע כי דמותה של גיבורת הרומן מכילה פרטי זיהוי רבים וייחודיים אשר יש בהם כדי לזהות את המשיבה, לרבות תיאור חזותה החיצונית, פרטים אודות גילה, עיסוקה הייחודי, מקום לימודיה, מקום עבודתה ומקום מגוריה, פרטים על יצירתה המיוחדת, פרטים מזהים על המערער, בן זוגה ואירועים שהתרחשו במציאות בנוכחות צדדים שלישיים. לנוכח פרטים אלו, קבע השופט, אין ספק שמדובר בפגיעה ברורה וחמורה בליבת הזכות לפרטיות. השופט הוסיף כי הקשר היציב והממושך שניהלו המערער והמשיבה מקים חובת נאמנות מוגברת, כשבחשיפת פרטים אינטימיים שנודעו לאחד הצדדים במהלך הקשר הזוגי יש משום פגיעה חמורה ברציונאל העומד ביסוד ההגנה על הפרטיות ובמגמה לשמור ולהגן על קיומן של מערכות יחסים בין-אישיות. גם ההקשר שבו נתגלו הפרטים מוסיף, לדעת השופט, לעומק ולמשקל הפגיעה בפרטיות.
מנגד, בכל הנוגע לפגיעה בחופש הביטוי של המערער בגניזת רומן פרי עטו, סבר השופט סולברג כי מדובר בפגיעה בינונית בהתחשב בכך שחופש היצירה איננו זוכה להגנה חמורה כמו הביטוי הפוליטי, וכן בשל היותו של חופש היצירה מגלם גם פן אישי אינטרסנטי ברצון היוצר להאדיר את שמו. זאת ועוד, לא מדובר בצנזורה מצד רשויות השלטון כי אם בתובענה של אדם פרטי, שעניינה בשמירה על זכותה לפרטיות. מכאן, שהאיזון בין פגיעה חמורה וקשה בזכות לפרטיות אל מול פגיעה בינונית בחופש הביטוי, נוטה לטובת ההגנה על הפרטיות.
השופט סולברג דחה את טענת המערער כי דחיית הערעור עלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות ולגניזת יצירות ספרותיות חשובות המבוססות על אירועים אמיתיים, וקבע כי אמנם אין להמעיט מחשיבותו של חופש היצירה בכלל, והחופש האוטוביוגרפי בפרט, אולם ישנם ערכים שעבורם ראוי להפסיד גם כמה "ספרים טובים". השופט הדגיש כי הספר נועד לשרת את האנושות ולא להיפך, ולכן האדם קודם לספר ונראה כי המערער הפריז בדבריו על "חורבן תרבותי" ועל יצירתו שלו ש"עלתה בלהבות".
