המבקשים נעזרו במשרד חקירות וביקרו בכל אחת מ-53 תחנות הרכבת ברחבי הארץ כדי לתעד את תגובת אנשי הרכבת לנוסעים מעשנים, ואף שלחו גורמים מטעמם שיעשנו באופן יזום במקומות אסורים כדי להוכיח את היעדר האכיפה. ביהמ"ש ידון בנחיצותם של אמצעים נוספים נוסף על המתחייב בחוק למניעת העישון
בית המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה יצוגית נגד רכבת ישראל בעניין הפרת החוק למניעת עישון בכל הנוגע לשטחי התחנות והרציפים. השופטת תמר בזק רפפורט קבעה כי המבקשים בתביעה הוכיחו לכאורה כי במקרה עישון רבים נציגי הרכבת לא מעירים לנוסע מעשן, ובמרבית המקרים לא נעשות פניות למוקדי הרשות המקומית. לכן, בין היתר, מתעוררת השאלה האם על הרכבת לנקוט אמצעים נוספים כדי להבטיח את מניעת העישון.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התביעה נגד רכבת ישראל בטענה להפרת הוראות החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים נולדה לאחר שהתובעת, רעות ברח"ד-גולדפרב, נחשפה לעשן סיגריות בעת שהשתמשה בשירותי הרכבת, והחליטה בעקבות כך לבחון את מימדי התופעה. לצורך כך, היא פנתה אל משרד חקירות שבו עובד בועז אליאס, וזה ביקר בכל אחת מ-53 תחנות הרכבת הפזורות ברחבי הארץ ותיעד את ממצאיו.
בחלק מהתחנות הבחין אליאס באנשים מעשנים באזורים אסורים לעישון, וב-12 התחנות שבהן לא הבחין במעשנים, ביצעו גורמים מטעמו פעולת עישון יזומה כדי לבחון את תגובת נציגי הרכבת. עם זאת, באף אחד מהמקרים שנצפו לא ניגש אל המעשנים נציג מטעם הרכבת על מנת לבקש מהם שיחדלו או יזדהו, ולא נקט בפעולה אחרת כלפיהם אף שבחלק מהמקרים נצפו המעשנים בסמוך לעובדי הרכבת או בסמוך למשרדי תחנת הרכבת. בכך, טוענים ברח"ד-גולדפרב ואליאס, הפרה רכבת ישראל את הוראות החוק למניעת העישון, שכן לא עשתה כל שניתן כדי למנוע את העישון בשטחה.
עשרות פניות לפקחי הרשות המקומית
הצדדים לא חלקו על כך שלצורך מניעת העישון בשטחי התחנות והרציפים נקטה הרכבת פעולות שונות, לרבות הוראה למאבטחי התחנות לא לאפשר כניסת נוסעים האוחזים בסיגריה דולקת למתחם התחנה, הצבת שלטים במספר שפות המורים כי העישון אסור, הפעלת מערכת כריזה במספר שפות המודיעה כי העישון אסור בתחנות וברציפים, סילוק המאפרות משטחי הרציפים, והקצאת מתחמי עישון במרבית התחנות הממוקמים בקצה הרציף, לרבות שטחי הכוונה למתחמים אלו.
עם זאת, הצדדים נחלקו בשאלה האם בוצעו פעולות נוספות לקיום הוראות החוק למניעת העישון, כשלטענת הרכבת, הונחו מנהלי התחנות, העובדים והמאבטחים לפנות למעשנים בשטחי התחנות והרציפים ולבקש מהם לחדול מן העישון. כן הונחו מנהלי התחנות, על פי הנטען, לפנות למוקד הרשות המקומית ולבצע פניה מתועדת לזימון פקחים, כשלדברי הרכבת, פניות אלה מבוצעות לעיתים תכופות ומגיעות אף לכדי "עשרות פניות לחודש". בעקבות פניות אלו, נטען, מגיעים לעיתים פקחים ובחלק מהתחנות אף מתבצעים מבצעי אכיפה, אולם על פי רוב נותרות הפניות ללא מענה של ממש.
בתגובה טענו המבקשים כי ממצאי בדיקתם מעידים כי הרכבת לא נקטה אמצעים סבירים למניעת העישון וכי הראיות שצורפו אודות פניה לעיריית תל אביב, בקשר לעישון בתחנת "ההגנה" בלבד, בוצעו רק לאחר הגשת התובענה הייצוגית.
השופטת תמר בזק רפפורט קיבלה את הבקשה לאישור התביעה הייצוגית וציינה כי על המחזיק במקום ציבורי הוטלה בחוק למניעת עישון חובה לפקח ולעשות כל הניתן למניעת העישון במקום, על ידי פניה למעשנים ודרישה מהם לחדול או נקיטת אמצעים סבירים כדי להבטיח את מניעת העבירה. אם למרות האמור העישון נמשך, על המחזיק מוטלת החובה להתלונן בפני רשות מוסמכת על הפרת הוראות החוק. מכאן, שהשאלות העומדות במוקד ההליך הן האם פנו נציגי הרכבת למעשנים לחדול מן המעשה האסור, האם נקטה הרכבת ב"אמצעים סבירים כדי להבטיח את מניעת העבירות" או שמא הייתה חובתה לנקוט באמצעים נוספים והאם קיימה את חובתה להתלונן בפני הגורמים המתאימים.
עישון פאסיבי – לא זוטי דברים
השופטת ציינה כי מהראיות שהובאו, נראה לכאורה כי חרף הפצת חוזר למנהלי התחנות, במקרי עישון רבים לא מעירים נציגי הרכבת לנוסע המעשן, בין משום שמנהל התחנה אינו נמצא בשטח באותה העת ובין משום שהרכבת לא הנחתה את עובדיה האחרים כיצד עליהם לנהוג בעת שהם נתקלים בנוסע מעשן.
עוד קבעה השופטת כי במרביתן הגורף של תחנות הרכבת (47 מתוך 53) לא נעשו פניות למוקדי הרשות המקומית, וכי בתחנות הרכבת שבהן נעשו פניות לא נעשה הדבר באופן שיטתי. רובן המוחלט של הפניות למוקדי הרשויות המקומיות לא הובילו להגעת פקח עירוני לתחנה, וצוין כי קיים קושי עקרוני בעבודה מול מוקדים עירוניים אלו.
השופטת בזק רפפורט הבהירה כי היענותם של פקחי הרשויות המקומיות לקריאות אינה נמצאת כמובן באחריות הרכבת, אולם ניתן היה לקבוע כי מילאה חובתה לפי החוק אילו הייתה מציגה תיעוד בדבר פניות לרשויות המקומיות או למשטרה בכל תחנות הרכבת או לפחות ברובן, מבלי שפניות אלה נענו בפועל. נוכח העובדה כי ברובן הגורף של התחנות לא קיים תיעוד בדבר פנייה לרשויות המקומיות, וכן נוכח הנתונים שהציגו המשיבים המעידים על עישון במקומות אסורים במרבית התחנות, נראה לכאורה כי הרכבת הפרה את חובתה להתלונן בפני הגורמים המתאימים.
השופטת דחתה את טענת רכבת ישראל כי החוק אינו מטיל חובה למנות סדרנים וייתכן כי אף אם ימונו, לא יוביל הדבר למניעת העישון. לשיטתה של השופטת, בחינה של מכלול הנתונים שהוצגו מובילה למסקנה כי בקרב הרכבת התגבשה ההבנה שלא די באמצעים שננקטו כדי להבטיח את מניעת העישון בשטחים האסורים. למרות זאת, לא נקטה הרכבת אמצעים נוספים להבטחת מניעת העישון כדוגמת פניה למשטרה, מינוי סדרנים מטעמה או הנחיית עובדים להעיר באופן שיטתי למעשנים, אלא ראתה עצמה כמי שיצאה ידי חובתה בנקיטה בשורת האמצעים שתוארה ובפניה לרשויות המקומיות, במיעוט התחנות.
בנסיבות אלה, השאלה האם היה עליה למנות סדרנים היא שאלה המצריכה בירור. השופטת העירה כי מינוי סדרנים הוא עניין הנתון לשיקול דעתו של המחזיק במקום ציבורי, אולם שיקול הדעת צריך להיות מופעל בסבירות ומתוך מטרה ליישם כראוי את הוראות החוק ולהגשים את תכליתו.
בכל הנוגע לרכיב הנזק, דחתה השופטת את טענת הרכבת כי מדובר ב"זוטי דברים" בשל משך שהיית הנוסעים ברציפים והימצאותם ב"אוויר הפתוח", והזכירה כי המחוקק קבע במפורש כי העישון בתחנות הרכבת וברציפים הוא אסור. מלבד זאת, התייחסות לנזק שנגרם מעישון פאסיבי כאל זוטי דברים מעקרת את הוראות החוק ואינה עולה בקנה אחד הן עם תכליתו, הן בשל העובדה ש"נזק" מוגדר בפקודת הנזיקין גם כ"אי נוחות" והן לאור הכרת הפסיקה בכך שנזקי העישון אינם מוגבלים למעשנים בלבד, אלא מתרחבים גם לאלה המצויים בקרבתם. בנוסף, נדחתה טענת הרכבת בדבר היעדר קשר סיבתי בין הפרת החובה הנטענת לבין הנזק.
