חדשות

עו"ד גדעון קוסטא, מומחה למשפט פלילי, מצר על הפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט להורות על שליחתו של נאשם לגמילה רק לאחר הרשעתו, תוך התעלמות מחלופת המעצר האפקטיבית ביותר

האם יש מקום להורות על שחרורו של נאשם המכור לסמים לחלופת מעצר במסגרת טיפולית המיועדת לגמילה? באופן מסורתי השיבו בתי המשפט על שאלה זו בשלילה. בית המשפט העליון, ובעקבותיו בתי המשפט בערכאות הדיוניות, חזרו פעם אחר פעם על הקביעה כי "הלכה היא שבדרך כלל אין בית המשפט משחרר נאשם מן המעצר, לפני שנגזר דינו, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסם" (השופט זמיר בבש"פ 3572/98 ג'ורנו נ' מ"י, כדוגמה). שוב ושוב נקבע כי השלב המתאים והנכון להורות על שליחתו של נאשם לגמילה, אם יימצא מתאים לכך, הוא בשלב הענישה לאחר הרשעתו, ולא במסגרת תיק המעצר כאשר המשפט מתנהל. בתי המשפט הכירו בקיומו של חריג לכלל זה – כאשר הנאשם כבר החל בתהליך של גמילה עוד טרם מעצרו, והיה בעיצומו בעת שנעצר.

גישה שונה ביטאה, כמעט באופן בלעדי, השופטת דליה דורנר: "ככלל, גם בהתקיים עילת מעצר, על בית המשפט להעדיף חלופת מעצר על פני מעצר, אם אומנם יש בחלופה כדי להסיר את החשש למסוכנות המהווה את העילה למעצר. במקרה שלפנינו, לחלופת המעצר יש גם יתרון, שעליו עמדתי, הוא גמילת העורר, המהווה בנוסף לכך גם אינטרס ציבורי. זאת ועוד: תנאי חלופת המעצר ופיקוח שירות-המבחן מסירים את החשש למסוכנות" (בש"פ 5883/99 אוסרוף נ' מ"י).

בתי המשפט אימצו את החריג

כסניגורים, יכולנו להגיע לבית המשפט מצוידים באסופה מהחלטותיה של השופטת דורנר, ולטעון לשחרורו של הנאשם לחלופת מעצר בדמותה של קהילה טיפולית סגורה. בהיעדר הלכה חד משמעית בעניין זה בבית המשפט העליון, ובשים לב להגיון שבגישת השופטת דורנר, נטו בתי המשפט במקרים רבים ליישם גישה זו, ולשלוח נאשמים לגמילה כחלופת מעצר. אף כי מקובל היה לחזור על הרטוריקה המבטאת את הכלל בדבר מקומו של הליך הגמילה בשלב הענישה, נראה היה לעתים כי החלטות רבות יותר מיישמות את החריג מאשר את הכלל.

בשנים האחרונות נראה כי נוצר קונצנזוס בבית המשפט העליון סביב אותו כלל, ואין כמעט ביטוי לגישתה של השופטת דורנר. בבש"פ 1981/11 (מ"י נ' סויסה) סקר השופט יצחק עמית את הפסיקה הקודמת בנושא, וניתח את המצב המשפטי באופן שקיבע את גישת הרוב דלעיל ודחה את גישת דורנר. לדעתי, יש להצטער על כך.

הדבר הבולט ביותר בכלל השולל טיפול גמילה מסמים בשלב המעצר הוא שהוא אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ("חוק המעצרים"). חוק המעצרים אוסר על בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אלא אם נוכח כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה.

בטרם הוכרע דינו של הנאשם, הריהו בחזקת חף מפשע. הזכות לחירות, שקיבלה מעמד חוקתי עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באה לידי ביטוי גם באיסור על מעצרו של אדם המוחזק כחף מפשע, אלא בהיעדר כל אפשרות סבירה אחרת. זוהי משמעותה של החובה החוקית לבחון את האפשרות להורות על חלופת מעצר, גם כאשר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וכאשר קיימת עילת מעצר.

פגיעה בהגינות ההליך הפלילי

רק לעתים נדירות ביותר מסוגל נאשם בפלילים להציע לבית המשפט חלופת מעצר שתשיג את מטרות המעצר בדרך טובה יותר, מאשר אותם מוסדות המיועדים לגמילה מסמים. כעניין שבשגרה משחררים בתי המשפט נאשמים בעבירות חמורות לחלופת מעצר – ובצדק.  בדרך כלל מדובר על בני משפחה של הנאשם, היוצאים מגדרם כדי לארח את הנאשם בביתם הפרטי בתנאי מעצר בית מלא, מתחייבים לדווח למשטרה על כל הפרה של תנאי השחרור וערבים בכספם לקיום התנאים.

היה ונמצאה מסגרת מוסדית, שעובדיה ומנהליה אינם חייבים דבר לנאשם על רקע אישי, וביכולתם לקיים פיקוח יעיל שיימנע הפרת תנאי השחרור. האם יש היגיון בכך שדווקא במקרה זה יסרב בית המשפט להורות על חלופת מעצר, רק משום שבנוסף לקיום מטרות המעצר, יעבור הנאשם הליך גמילה מסמים? באופן אבסורדי, נראה כי אילו היה באפשרותם של נאשמים להציע מסגרת הזהה בכל מאפייניה למוסד הגמילה, אך ללא טיפול הגמילה, היו גוברים הסיכויים לכך שבתי המשפט יורו על שחרורם למעצר בית במסגרת שכזו.

בית המשפט המחוזי בחיפה העלה סיבה נוספת שבשלה יש מקום להפנות נאשמים מכורים לסמים לטיפול גמילה, כבר בשלב המעצר. בהחלטתו במ"ת 686-03-13 מציין השופט רון שפירא, כי "הפסיקה המנחה בעניין זה... ניתנה קודם לתיקון 113 לחוק העונשין". כזכור, תיקון 113 הנ"ל עוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. סעיף 40ד(א) לחוק העונשין מתיר לבית המשפט לחרוג לקולא ממתחם הענישה שקבע, אם מצא שהנאשם השתקם, או כי קיים סיכוי של ממש לשיקומו. מניעת האפשרות להתחיל הליך גמילה מסמים במסגרת חלופת מעצר שוללת מהנאשם את הדרך האפקטיבית ביותר לשכנע את בית המשפט כי קיים סיכוי של ממש לשיקומו, ולפיכך פוגעת בהגינות ההליך הפלילי.

מוטיבציה חיצונית לגמילה

שאלת הפנייתו של נאשם לגמילה כחלופת מעצר רלוונטית, בדרך כלל, כאשר הנאשם כופר באישומים המיוחסים לו, כולם או חלקם, ומבקש לנהל משפט. בנסיבות אלה יש לדעתי טעם לפגם בקביעה כי מקומה של הגמילה הוא במסגרת שלב הענישה, לאחר שהנאשם יורשע בדינו. משמעותה של קביעה זו עשויה להיות כי אם הנאשם יזוכה בדין, הוא לא יעבור הליך גמילה. אכן, הנאשם יוכל לפנות בכוחות עצמו להליך גמילה גם לאחר זיכויו, וללא קשר להליך פלילי, אך ברור כי עצם קיומו של ההליך המשפטי מהווה מנוף רב עצמה להצלחת הגמילה, ואף לעצם פנייתו של הנאשם אליה. עובדה ידועה זו משמשת לעתים כדי להטיל ספק בכנות רצונו של הנאשם להיגמל. לדעתי, אין לכך הצדקה: יש לגייס להצלחת הגמילה גם את המוטיבציה החיצונית החזקה הנובעת מקיומו של ההליך הפלילי. יתר על כן, הקביעה כי נאשם יוכל להיגמל מסמים רק בשלב הענישה, עשויה להפעיל לחץ על הנאשם להודות, גם כאשר אין הצדקה עניינית לכך.

גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, לא נמצא בפסיקת בית המשפט העליון הד להחלטתו של השופט שפירא במ"ת 686-03-13 הנ"ל. להפך – בהחלטות מהחודשים האחרונים הולכת ומתחזקת המגמה לפיה אין להורות על שחרור נאשם לחלופת מעצר במוסד גמילה אלא רק בנסיבות חריגות ביותר, וכאשר הנאשם כבר היה בעיצומו של הליך גמילה עת נעצר.

גמילתם של מכורים מסמים היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה, ובמיוחד עם ההתמכרות הביאה אדם לבצע עבירה. החוק מורה כי יש להעדיף תמיד חלופת מעצר על פני מעצר של ממש (ובלבד שיש בה כדי להשיג את מטרות המעצר). אם כך, שליחתו של נאשם אשר נמצא מתאים לכך על ידי שירות המבחן לחלופת מעצר במוסד לגמילה מסמים צריכה, לדעתי, להיות הכלל, ולא החריג.

עו"ד גדעון קוסטא מתמחה במשפט פלילי ומייצג חשודים ונאשמים בכל הערכאות, בבקשות להארכת מעצר, תיקי פשע חמורים וערעורים לבית המשפט העליון

למאמרו הקודם של עו"ד קוסטא בפורטל תקדין:

הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה – סיכום ביניים