בתביעתה נגד העיתונאים וכלי התקשורת שעסקו בתלונתה נגד ניצב בדימוס אורי בר לב בטענה לעבירות מין, טענה אינס כי נוהל נגדה מסע השמצה שפגע בשמה הטוב. בית המשפט העליון קבע כי אינס עצמה בחרה לחשוף את זהותה וכי חלק ניכר מהפרסומים אינו מצדיק חריגה מעיקרון פומביות הדיון
בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהגישה ד"ר אורלי אינס על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לנהל בדלתיים סגורות תביעת לשון הרע שהגישה נגד כלי תקשורת רבים על רקע פרסומים שעסקו בתלונה המתוקשרת שהגישה בשנת 2010 נגד ניצב בדימוס אורי בר-לב ומנכ"ל המשרד לביטחון פנים דאז חגי פלג, בטענה לעבירות מין. השופטת אסתר חיות קבעה כי החלק הניכר של הפרסומים אינו מצדיק לאסור את פרסום ההליך כולו, ובחלקם אף קיים אינטרס ציבורי ברור בניהול הדיון בדלתיים פתוחות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 2010 הגישה אינס תלונה נגד ניצב (בדימ') אורי בר-לב ומנכ"ל המשרד לביטחון פנים דאז חגי פלג, בטענה לעבירות מין שביצעו לכאורה כלפיה. התלונה עוררה עניין ציבורי וזכתה לפרסום רב בתקשורת. מספר שבועות לאחר פרסום דבר התלונה, חשפה אינס את זהותה בפומבי והכריזה כי היא מוותרת על החיסיון המגיע לה כמתלוננת בעבירת מין.
כשנתיים מאוחר יותר, הגישה אינס תביעה לבית משפט השלום נגד עיתונאים וכלי תקשורת שונים, בה עתרה לפיצוי בסך 1.12 מיליון שקל בטענה כי אלו חשפו את זהותה עוד לפני שויתרה על החיסיון ובכך פגעו בפרטיותה והפרו חובה חקוקה. כשנה לאחר מכן הגישה תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי נגד 28 המשיבים – בעלים של כלי תקשורת ואתרי אינטרנט, בעלי תפקיד ועיתונאים. בתביעתה עתרה אינס לפיצוי של 5 מיליון שקל בגין עשרות ידיעות, כתבות ומאמרים שפרסמו המשיבים, אשר פגעו לשיטת המבקשת בשמה הטוב ועלו לכדי לשון הרע. בכתב התביעה טענה בין היתר כי המשיבים ניהלו נגדה מסע השמצה בוטה ומכוער וגרמו לכך שהפכה באחת מאשת מקצוע מוערכת מאוד, יזמית ואשת משפחה, לאישה "שבורה, מבוזה, מנודה וכמעט חסרת מעש".
"לא צפויה תוספת נזק משמעותית"
כחודש וחצי לאחר הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי, הגישה אינס בקשה למתן צו איסור פרסום ביחס לפרטי התביעה וכן לניהול המשפט בדלתיים סגורות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, והדגיש את חשיבותו של העיקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון, שממנו נגזרת ההלכה כי צו איסור פרסום יינתן במשורה בלבד. במקרה זה, קבע בית המשפט, אינס בחרה לחשוף את שמה ופניה בנאום אמיץ שנשאה, ולפיכך בקשתה לשוב ולחסות את פניה מפתיעה.
עוד קבע בית המשפט שעיתוי הגשת הבקשה, כחודש וחצי לאחר הגשת התביעה, מצביע על "מידה של חוסר הוגנות ותום לב" מצדה, וכי ממילא הפרסומים שבהם עוסקת התביעה פורסמו בריש גלי בעבר ועדיין זמינים ברשת האינטרנט כיום, ולכן פרסום ההליך אינו צפוי לגרום תוספת נזק משמעותית למבקשת. בנוסף קבע בית המשפט כי המבקשת היא דמות ציבורית וכי הטענות בדבר התנהלות לא ראויה שלה ושל הממונים עליה היא סוגיה שיש בה עניין לציבור.
בית המשפט צוין עוד כי התביעה בבית משפט השלום מתנהלת בדלתיים פתוחות, כשרבים מהפרסומים הנדונים בהליך זה נזכרים גם בה. בהמשך, דחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה יש לחסות את ההליכים על מנת להגן על ילדיה הקטינים, וקבע כי יש להניח שילדיה נחשפו בעבר לפרסומים, בפרט משהתביעה בבית משפט השלום מתנהלת בדלתיים פתוחות. לבסוף, נדחתה הטענה לסגירת הדלתיים מכוח סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט שנועד להגן על מתלונן בעבירת מין, מהטעם שהתביעה אינה עוסקת בעבירות שנעשו לכאורה במבקשת אלא בלשון הרע.
מסה קריטית של פרסומים
שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות דחתה את בקשת רשות הערעור שהגישה אינס וקבעה כי קיבוץ מכלול הפרסומים תחת תביעה אחת הופך למורכב את האיזון הנדרש בין עקרון פומביות הדיון ובין השמירה על שמה הטוב של המבקשת ועל פרטיותה. לפיכך, די בכך שתימצא "מסה קריטית" של פרסומים שניהול הדיון לגביהם בדלתיים סגורות אינו מוצדק, על מנת שתישמר ברירת המחדל לפיה בית משפט ידון בפומבי.
השופטת ציינה כי פרסומים רבים שבגינם תבעה אינס עוסקים בטענות לכישלון פרויקט "עיר ללא אלימות" שעליו היתה מופקדת ובחשדות לאי סדרים ביחס להתנהלות הרשויות בהקשרו, לרבות חשדות כי אינס מונתה לתפקידה ללא מכרז ומסיבות בלתי מוצדקות. לפיכך, סברה השופטת חיות כי מדובר בדיון בעל עניין ציבורי רב, וכי ראוי שדיון הנוגע להתנהלות משרדי הממשלה ולניקיון כפיהם של עובדי ציבור ינוהל בפומבי גם אם לא עומדת במרכזו "אישיות ציבורית" במלוא מובן המילה.
עוד נקבע כי לא מדובר בעניין הנוגע לצנעת הפרט, ולא הועלתה כל טענה אודות פגיעה משמעותית הצפויה מפרסום ההליכים בנוסף לזו שכבר נגרמה לאינס. בכל הנוגע לפרסומים הנוגעים לסיקור העיתונאי של תלונתה נגד ניצב בר-לב, אשר הטילו ספק במהימנות גרסתה, הזכירה השופטת כי דובר בפרשה אשר זכתה להתעניינות ציבורית רבה ולסיקור נרחב על רקע היותו של בר-לב מועמד לכהונת מפכ"ל המשטרה באותה עת. בתוך כך, כללו הפרסומים בנדון גם את סיקור הופעתה הפומבית של אינס בכלי תקשורת שונים וכן כתבות הנוגעות לתביעה שהגישה בבית משפט השלום. לפיכך, בהתחשב בחשיפה הרחבה שלה זכתה התלונה וחשיפה הצפויה כתוצאה מסיקור ההליך בבית משפט השלום, אין בשלב זה יסוד להערכה כי פרסום ההליך דנן וניהולו בדלתיים פתוחות, יגרום לאינס נזק משמעותי נוסף.
קשרים רומנטיים עם גורמים בכירים במשטרה
לאור האמור, נקבע כי די במסקנה שנתח ניכר ומהותי מהעניינים הנדונים בתובענה אינם מגלים עילה לאיסור פרסום ולדיון בדלתיים סגורות, על מנת לדחות את הבקשה לשלול את הפומביות מההליך כולו. בשולי הדברים, הוסיפה השופטת חיות כי עדיין קיימת האפשרות לנהל דיון כזה או אחר בדלתיים סגורות או לאסור פרסום של פרט מסוים, ככל שיתברר כי יש לכך הצדקה.
עוד ציינה השופטת כי לא נעלם מעיניה שעיקר חששה של אינס הוא מהנזק שייגרם לה כתוצאה מפרסום פרטי הדיון הנוגעים לטענות המייחסות לה קשרים רומנטיים עם גורמים בכירים במשטרה וברשויות שלטוניות אחרות, ולכך שזכתה בטובות הנאה בזכות קשרים אלה. עם זאת, ולמרות כי דיון בהגנת "אמת בפרסום" בהקשר זה עשוי לגלוש לצנעת הפרט של המבקשת, לא די בטענה זו על מנת לקבל את עתירתה לניהול ההליך כולו באיסור פרסום ובדלתיים סגורות בשלב זה, וככל שתהיה לכך הצדקה תהיה הדלת פתוחה בפני המבקשת לפנות לבית המשפט במהלך ההליך בעניין נקודתי זה או אחר.
לקריאה נוספת, ראו:
ד"ר אורלי אינס תובעת חמישה כלי תקשורת על חשיפת זהותה: "עשו לי סיכול ממוקד"
