ביהמ"ש דחה תביעה שהגיש משרדו של סגן ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד ד"ר משה וינברג, לתשלום שכר ראוי בנוסף על שכר הטרחה, וקבע כי הפירמה ניהלה את ההליך המשפטי המיותר במשך ארבע שנים, תוך התעמרות וגרימת עוול ללקוחותיה
סיכמתם עם עורך הדין על שכר טרחתו ושילמתם במיטב כספיכם? היזהרו, אתם עלולים להיתבע בנוסף על תשלום "שכר ראוי". כך עולה מהמקרה של בני הזוג רחל ומשה אברהם, זוג קשישים שאינם בקו הבריאות, שבנוסף לתשלום שכר הטרחה בסך של 18 אלף שקל, שהוסכם בהסכם שחתמו עם משרד עורכי הדין ד"ר משה וינברג ושות', נתבעו על ידי הפירמה בתשלום של שכר ראוי בסך של מאות אלפי שקלים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאחר ארבע שנים שבהם התנהל המשפט, פסק שופט בית משפט השלום אבי שליו נגד משרדו של עו"ד וינברג, שגרם לבני הזוג אברהם "עוול של ממש בניהול ההליך המשפטי המיותר", וחייב אותו לשלם ללקוחותיו 22 אלף שקל על הוצאות ההליך שנוהל נגדם.
תחילת הפרשה בשנת 2002, אז הגיש משרדו של ד"ר וינברג תביעת פיצויים בשם בני הזוג אברהם בשל ירידת ערך של דירתם לוועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים. שכר הטרחה עבור תביעה זו הוסדר בהסכם שהועלה על הכתב במכתב מ-26 בפברואר 2002, ובו סוכם על חיוב על בסיס שעת עבודה בהתאם לתעריף המקובל במשרד וינברג. כך, בני הזוג אברהם שילמו בסך של 18 אלף שקל שכר טרחה. משנדחתה תביעתם הוגש ערר, וועדת הערר החליטה על מינויו של שמאי מכריע.
הלקוחות חויבו לשלם לשמאי פעמיים
בני הזוג אברהם לא היו שבעי רצון מהחיוב השעתי, ובשנת 2005 שונה ההסדר באופן השנוי במחלוקת בין הצדדים. משרד וינברג טען כי ההסדר החדש הועלה על הכתב במכתב מה-29 במאי 2005 שנשלח על ידי ד"ר משה וינברג בשם משרדו. במכתב צוין כי שכר הטרחה יעמוד על 10% מהסכום שיתקבל ולא פחות מ-3,500 דולר.
בני הזוג אברהם אישרו בכתב הגנתם כי הסכימו לשלם שכר טרחה בשיעור של 10% מהסכום שיתקבל, אבל חלקו על הטענה כי נקבע סכום מינימום וכפרו בקבלת המכתב.
בשנת 2009 הודיע השמאי כי סיים את הכנת חוות הדעת ומסירתה מותנה בתשלום שכר טרחתו. בני הזוג אברהם הפקידו בידי משרד וינברג כבאי-כוחם את חלקם בשכר הטרחה ומשרד וינברג טען כי הוועדה המקומית שקמים סירבה לפרוע את חלקה בשכר השמאי ולכן הכרעת השמאי טרם פורסמה.
משרד עורכי הדין טען כי בני הזוג אברהם סירבו לאשר להם לנקוט הליכים נגד הוועדה המקומית בערר, כדי להימנע מעלויות נוספות, ובכך סיכלו את האפשרות של המשרד לקבל את שכר טרחתו החוזי הנגזר כאמור מהיקף הפיצוי שיפסק. משכך, דרש משרד משה וינברג מבני הזוג אברהם "שכר ראוי" בגין עבודת הפירמה, והגיש תביעה הנסמכת על דו"ח שעות עורכי הדין של המשרד.
במסגרת הסדר דיוני הסכימו בני הזוג אברהם לשלם לשמאי את שכר הטרחה שלו הוא זכאי, לרבות חלקה של המועצה המקומית שקמים, ושילמו לשמאי סכום נוסף של 15 אלף שקל בצירוף מע"מ. בית המשפט אף זימן את השמאי לדיונים בפניו כדי לקדם את הגשת השמאות, שלבסוף פורסמה ובה קבע השמאי שתי חלופות לירידת ערך, האחת שאין ירידת ערך והאחרת שהעריכה ירידת ערך בשיעור של 520 אלף שקל. ועדת הערר שדנה בשמאות קבעה שבני הזוג אברהם אינם זכאים לכל פיצוי.
בהמשך ההליך התברר כי הטענה שהוועדה המקומית שקמים לא שילמה את שכר השמאי אינה נכונה, ובני הזוג אברהם שילמו לשמאי שכר בכפל. משכך, זומן השמאי לדיון נוסף בבית המשפט וגובש הסדר פשרה שלפיו השמאי ישיב לבני הזוג אברהם 10,000 שקל בצירוף מע"מ מתוך הסכום ששולם לו.
הסיכון של עורך הדין התממש
משפורסמה השמאות ובעקבותיה החלטת ועדת הערר הקובעת כי הנתבעים אינם זכאים לפיצוי, עתר משרדו של ד"ר וינברג להגדלת סכום התביעה נגד הלקוחות אברהם מ-310 אלף שקל לסך כולל של כ-402 אלף שקל.
מפסק הדין עולה כי כל ניסיונותיו של בית המשפט להעיד את ד"ר וינברג על מכתבו העלו חרס בידי השופט. הגם שנדרש להתייצב לדיון הוכחות או לכל הפחות להגיש תצהיר עם גרסתו על המכתב, שבו ציין כביכול ללקוחות כי שכר הטרחה לא יפחת מ-3,500 דולר, ד"ר וינברג בחר שלא לעשות כן ואף הביע הסתייגות ממשית מניסיון זה של בית המשפט.
השופט שליו זקף את ההתנהלות התמוהה לחובתו של ד"ר וינברג, והוסיף כי מדובר בפירמת עורכי דין: "נהוג שעורך דין מחתים את הלקוח על הסכם שכר טרחה, ולכל הפחות שומר בידיו ראיה אחרת להסכמת הלקוח. במקרה זה, אף לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שהמכתב נשלח אל הלקוח, כגון בדואר רשום".
עוד ציין השופט שליו במישור העקרוני כי אמנם אין חובה לחתום על הסכם שכר טרחה, אך "החתמת הלקוח מתבקשת ברמה הראייתית והיא עניין שבשגרה. משעסקינן בעורכי דין, יש מקום לדרוש זאת באופן דווקני יותר ביחס לבעלי עסקים אחרים שהם בגדר הדיוטות".
בית משפט השלום פסק כי על פי הפסיקה הרווחת, מקום בו קיים הסכם שכר טרחה בין הצדדים, יש לפעול על פיו ולא לתבוע שכר ראוי. משקבע הסכם שכר הטרחה שכר המותנה בתוצאת התביעה, ומשנקבע כי הלקוחות אינם זכאים לפיצוי, הרי שמדובר בסיכון שנטל על עצמו עורך הדין, ומשהסיכון התממש – אין לעורך הדין זכות לתבוע מהלקוחות שכר נוסף מעבר למוסכם.
"נכון הוא שאם הלקוח מסכל את המשך ניהול התביעה או בהיעדר הסדר חוזי לתשלום במקרה של הפסקת הטיפול, ניתן לבחון שכר ראוי", פסק השופט שליו, "אך במקרה שלפנינו, הנתבעים ביצעו את חלקם בהסכם הייצוג ונשאו בכל ההוצאות המוטלות על ידם. במסגרת ההסדר הדיוני אף נשמטה הקרקע תחת הטענה כי הנתבעים מסכלים את הגשת השמאות וזאת לאחר שנשאו אף בחלקו של הצד שכנגד".
השופט שליו אף דחה מכל וכל את הטענה שהעלה משרד עורכי הדין, לפיה הנתבעים מסכלים את זכאות הפירמה לשכר טרחה מאחר שהם אינם מעוניינים להגיש ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר. השופט הבהיר כי בהיעדר קביעה מפורשת בהסכם, אין כל בסיס משפטי לחייב את הלקוח להגיש ערעור, באופן המחייב אותו לשאת בהוצאות נוספות. "הסכם שכר טרחה בין עורך דין ללקוח צריך לציין במפורש את ההליך שאליו הוא מתייחס והלקוח מתחייב בקשר להליך המוסכם בלבד. על עורך דין המבקש לחייב את הלקוח להתמיד בהליכים עד תום הערכאות, לציין זאת במפורש וגם אם יעשה כן, יש לבחון את עמידת התניה בתקנת הציבור".
ממשרד עורכי הדין ד"ר וינברג ושות' נמסר בתגובה לפורטל חדשות תקדין כי "אנו לומדים את פסק הדין שניתן. לכאורה ובלי לגבש עמדה סופית, נראה כי יוגש ערעור".
