בית המשפט קבע כי העותר, שעלה לארץ מאתיופיה כבן זוגה של זכאית שבות והתגייר מספר שנים לאחר מכן, מיצה את זכותו ואינו יכול להמשיך ולזכות אחרים בזכויות מכוח החוק
בית המשפט העליון דחה עתירה למתן מעמד מכוח חוק השבות לבתו של יהודי שהתגייר מספר שנים לאחר שעלה לישראל כבן זוגה של זכאית שבות. השופטים אורי שהם, אליקים רובינשטיין ויצחק עמית קבעו כי זכאותו לשבות מיצתה את עצמה ואין הוא יכול להמשיך ולזכות אחרים בזכויות מכוח חוק השבות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
העותר, שנולד באתיופיה לאם לא יהודיה ועלה לארץ כנוצרי, ביקש להעניק אשרת עולה לבתו בהתאם להנחיות "גר גורר" שהיו בתוקף עד לשנת 2001. לטענתו, לאחר עלייתו לישראל הוא עמד בקשר עם בתו, תמך באמה וביקר את בתו אחת לשנתיים באתיופיה, כאשר כל ביקור נמשך לתקופה ארוכה. לאחר עלייתו לארץ, החל בהליך גיור, אשר הגיע לסיומו בשנת 1997, כאשר קיבל תעודת המרת הדת.
לטענת האב, עם הגיעה של הבת לגיל 18 הוא החל במאמצים להביאה לישראל. בשנת 2005 הגיש למשרד הפנים בקשה להבאתה לארץ, אולם, לא קיבל מענה לפנייתו, ועל כן פנה למחלקה לאשרות ברשות האוכלוסין בבקשה נוספת. בקשתו של האב נדחתה, בין היתר לאור העובדה שטרם עלייתו לישראל הוא לא הזכיר את דבר קיומה של הבת ולא כלל אותה בבקשתו. כמו כן, צוין כי הבקשה הראשונה הוגשה בשנת 2005, לאחר המועד הקובע בהתאם להנחיות "גר גורר".
העותר פנה לבג"ץ בטענה שעל פי הפרשנות החדשה שניתנה בהנחיות, גם ילדו של מי שלא היה יהודי בעבר ועבר הליך גיור זכאי לשבות, שכן משעה שנתגייר הוא מקנה זכות עלייה גם לילדיו, אף אם אלו נולדו לפני מועד גיורו. לפיכך, טען כי זכותו להעלות את בתו לישראל "השתכללה מרגע גיורו", בעת שההנחיות היו עדיין בתוקף.
השופט אורי שהם דחה את העתירה וציין כי חוק השבות הוא אחד מחוקיה החשובים ביותר של מדינת ישראל, וממנו נגזרת אחת הזכויות הבסיסיות של כל יהודי באשר הוא, לעלות ארצה. בכך, ניתן ביטוי חקיקתי להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, נוסף על היותה מדינה דמוקרטית. על פי החוק, יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר".
בשנת 1970, תוקן החוק והוספה הוראת סעיף 4א, אשר מקנה זכות עלייה גם לבני משפחתם הלא-יהודים של יהודים. הסעיף נועד לסייע בהגשמת תכליתו העיקרית של חוק השבות, שהיא עידוד עלייתם של יהודים ארצה, בכך שהוא נותן מענה לתופעה של משפחות מעורבות, באמצעות הענקת זכויות של "מעין שבות" גם לבני משפחתו הלא יהודים של יהודי. בעניין זה קבעה הפסיקה כי יש לתחום את גבולותיו של סעיף 4א בהתאם לתכליותיו, וכי בחינת הקשר בין היהודי לבן משפחתו אינה מתמצה בבחינה פורמלית, אלא דורשת גם בחינת "קשר הגורל" .
השופט שהם קבע כי לא הוכח שבין הבת לאביה קיים קשר גורל של ממש, גם אם יוכח שמדובר בבתו הביולוגית. השופט ציין כי האב עלה לישראל עם בת זוגו היהודיה, אשר אינה אימה של הבת, מבלי להזכיר את קיומה בבקשתו לעלייה. במשך שנים ארוכות חיה הבת באתיופיה, בשעה שהאב הקים משפחה חדשה בישראל. לפיכך, נקבע כי הבת לא קשרה את גורלה באב ולא קשרה את גורלה בגורלו של העם היהודי. בהיעדר כל זיקה בין הבת לבין העם היהודי, כך נפסק, עתירתה לקבל מעמד שבות בישראל אינה עומדת באף לא אחת מתכליותיו של סעיף 4א לחוק השבות.
עוד ציין השופט כי על פי ההנחיות, נדרש כי "בעל הזכויות יהיה יהודי בעת שהוא עולה ארצה", על מנת שיוכל להקנות לבני משפחתו זכויות מכוח חוק השבות. במקרה זה האב התגייר כחמש שנים לאחר הגעתו לישראל, כך שאין הוא יכול להקנות זכויות שבות מכוח החוקת.
