העליון דחה את טענתם של שלושה מחסידיו של אליאור חן, שביצעו מעשי התעללות מחרידים בקטינים, כי יש להחיל עליהם את סייג אי השפיות נוכח היותם "נפגעי כת" שהיו נתונים תחת השפעתו המאגית של מנהיגם. השופט עמית: מעשיהם היו סאדיזם באיצטלה של "תיקונים" ואין להעניק להם פטור מאחריות פלילית
בית המשפט העליון דחה את ערעורם של שלושה מחסידיו של אליאור חן, שהורשעו בהתעללות חמורה בקטינים שכללה בין היתר כליאה, השפלה, ביזוי ואלימות ברוטאלית, וקבע כי אין להחיל עליהם את סייג אי השפיות נוכח היותם "נפגעי כת" שהיו נתונים תחת "השפעתו המאגית" של חן. בנוסף, נדחה ברובו הערעור על חומרת העונש, שכלל בין 17-20 שנות מאסר ופיצוי לקטינים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נגד המערערים הוגש כתב אישום חמור שייחס להם שורת מעשי אלימות, התעללות ועינויים בילדים רכים. ראשיתה של הפרשה, בבני זוג הורים שהתגוררו בירושלים עם שמונת ילדיהם הקטינים. לימים, הכירו בני הזוג את "הרב" אליאור חן, והבעל החל ללמוד לימודי קודש ולפקוד קברי צדיקים בחברתו ובחברת שלושת המערערים. בשלב מסוים, התפתח קשר רומנטי בין האישה לאליאור חן, שהיה נשוי עם ילדים, ובמקביל החלו יחסי בני הזוג להתדרדר. בעקבות כך, ייעץ חן לבעל להתרחק מהבית ולתת גט לאשתו, וזה שמע לעצה, התגרש מהאישה ועזב את הבית כשהאישה ושמונת ילדיה נותרו להתגורר בבית יחד עם חן.
בהמשך, נישאה האישה לאליאור חן, ועברה עם ילדיה להתגורר בדירתו, שבה גרו באותה עת הוא, אשתו השניה וילדיו. האישה ביקשה את עצתו של חן בכל הקשור בחינוך ילדיה, וזה הסביר לה כי בילדיה הקטנים שוכנים "מזיקים ושדים", ולכן יש צורך לבצע בהם "תיקונים". בעקבות האמור, במשך תקופה של כחודשיים היו נתונים הילדים למסכת מתמשכת של מעשי התעללות קשים, מכות ואלימות, שהחמורים בהם נעשו בילדים הקטנים שהיו בני שלוש וחמש באותה עת. בין היתר, כללו מעשי ההתעללות מכות, צביטות, טלטולים, איזוק, הכנסה למזוודה, השקיית ערק, גרימת כוויות, האכלה בצואה ומעשים מחרידים נוספים.
הכרעת דין בנויה לתלפיות
הפרשה נחשפה לאחר ששני הילדים הגיעו לבתי חולים בשל המעשים, אז התעוררו חשדות בקרב הרופאים והמשטרה החלה בחקירה. עם חשיפת הפרשה שמרו האם והילדים על קשר שתיקה, כשלכל היה ברור כי הילדים שרויים בפחד ואימה וכי האם, שהיתה עדיין תחת השפעתו של אליאור חן, שיקרה לחוקרים וסירבה לשתף פעולה.
אליאור חן הועמד לדין אך נמלט מהארץ. כיום, לאחר שהוסגר מברזיל והורשע, ערעורו תלוי ועומד. גם אמם של הקטינים הועמדה לדין, אולם בסופו של יום נחתם עמה הסכם עד מדינה והיא נדונה לחמש שנות מאסר. בכתב אישום נפרד, הועמדו לדין המערערים ונאשם נוסף.
בהכרעת דין מפורטת עמד בית המשפט המחוזי על כל אחד ואחד מהאישומים ועל המסכת הבלתי נתפסת שגוללה בכתב האישום, והרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם. בגזר הדין, השית בית המשפט על המערער 1 עונש של 20 שנות מאסר בפועל ופיצוי בסכום של 200 אלף שקל לילדי המשפחה, ועל המערערים 2-3 השית 17 שנות מאסר ו-100 אלף שקל פיצוי לילדי המשפחה. הערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון נסבו על הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש.
השופט יצחק עמית דחה את הערעורים ברובם המכריע וקבע כי הכרעת הדין, שהשתרעה על פני מאות רבות של עמודים, הייתה "בנויה לתלפיות" וכללה הן סקירה פנורמית של הראיות והדמויות המעורבות בפרשה, והן ניתוח מדוקדק של כל אישום על הראיות התומכות בו. לפיכך, הגיע השופט למסקנה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי היה מעוגן בחומר הראיות וכלל אי ההתערבות עומד יציב על רגליו.
עוד קבע השופט עמית כי מדובר במקרה פשוט וקל לזיהוי של ביצוע בצוותא, שכן לא רק ששלושת המערערים נכחו, ידעו, הסכימו, עודדו זה את זה, ומנעו טיפול רפואי מהילדים, אלא כל אחד מהם אף תרם במו ידיו את חלקו למעשי ההתעללות. מכאן, שמדובר ב"גוף אחד" של מספר עבריינים עיקריים שכל אחד מהם תרם את תרומתו הפיזית לביצוע העבירה, כשמסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שכל המעשים נעשו תחת השראתו, הנהגתו והנחייתו של אליאור חן.
בנוסף, נדחתה טענתו של אחד המערערים שלפיה היה על בית המשפט המחוזי לשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית. השופט עמית קבע כי המערער נשלח להסתכלות, ובחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין, וכי ככל שהוא סובל מהפרעה נפשית – הרי שהמעשים המיוחסים לו לא קשורים אליה ולא נובעים ממנה, והוא מסוגל להבחין בין טוב לרע ומותר ואסור, ופעל מתוך רצונו החופשי בעת ביצוע המעשים. למעלה מן הצורך, ציין השופט כי גם אם המערער היה סובל מסכיזופרניה כרונית, הרי שלא כל חולה סכיזופרניה נכנס תחת הסייג של אי שפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין.
לא בובות על חוט
השופט עמית דחה את ניסיונם של המערערים לטעון לתחולת סייג אי השפיות עליהם מאחר שפעלו כ"בובות על חוט" תחת השפעתו המאגית של אליאור חן, וציין כי המחוזי כבר דן ודחה את האפשרות להכיר בכך ש"נפגע כת" ראוי לחסות תחת הסייג לאחריות פלילית של אי השפיות, ולא נותר אלא להצטרף למסקנתו. השופט עמית היה נכון להכיר בכך שלחן הייתה השפעה רבתי על בני החבורה, אשר האמינו בכוחו בקבלה מעשית וביכולתו לקרוא את מחשבותיהם, אולם מכאן ועד לביטול יסוד הרצייה או ההבנה כנדרש בסייג, הדרך רחוקה.
עוד הדגיש השופט, כי המערערים הבינו היטב שהם מבצעים מעשים אסורים בילדים אשר יש להסתירם מהסביבה, ויש להניח כי אילו היו מאמינים שכך נכון וראוי לאור מצוות אליאור חן, היו מתגאים במעשיהם. זאת ועוד, מהכרעת הדין נראה כי בית המשפט המחוזי לא התרשם שהמערערים "הקיצו מחלום רע", וציין כי לא ניכרה על פניהם כל הבעת צער, חמלה או כאב, וההתרשמות הכללית היתה של אטימות ואדישות. המערערים אף סירבו להעיד כעדי תביעה במשפטו של אליאור חן, כך שקשה לומר כי "התפכחו" משכרונו של "הצדיק-המקובל". לפיכך, קבע השופט עמית כי מעשיהם היו בבחינת סאדיזם לשמו באיצטלה של "תיקונים" ואין להעניק להם פטור מאחריות פלילית. לאור האמור, נדחה הערעור על הכרעת הדין, למעט זיכויו של המערער 1 מאחד משני אישומים של האכלה בצואה.
השופט עמית ציין כי מעולם לא באה בפניו פרשה כה חמורה של מעשים אכזריים מעין אלה, וקבע כי המערערים פגעו פגיעה קשה, פיזית ונפשית בחסרי ישע, והעונש הכבד שהושת עליהם הוא בבחינת גמול לרשע. באופן פרטני, קבע בית המשפט כי זיכויו של המערער 1 מפרט האישום לעיל אינו מצדיק הפחתה בעונשו, היות והוא נבלע באין ספור המעשים שבהם הורשע. עוד נקבע, כי אין להתערב בעונש שנגזר על המערער 2. אשר למערער 3, הפחית בית המשפט שלוש שנות מאסר מעונשו, לאחר שמעדויות הילדים והאם עלה כי חלקו הישיר במעשים היה נמוך יותר. משכך, ירצה המערער 14 שנות מאסר במקום 17 שנים כפי שנגזר עליו על ידי בית המשפט המחוזי.
