לטענת חברת התעופה, במהלך הטיסה במחלקת עסקים התנהגו התובעים באופן בריוני, קולני וגס ופגעו בשלוותם וביטחונם של הנוסעים. ביהמ"ש: החברה היא שמכבדת את הנוסעים במחלקת העסקים שלה במשקאות אלכוהוליים, ואין לה להלין אלא על עצמה אם להרגל זה יהיו תוצאות חריגות
בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל חלקית תביעת לשון הרע שהגישו שני נוסעים בטיסת בריטיש אירווייז מתל אביב ללונדון, וחייב את החברה לפצותם בסכום של 100 אלף שקל, לאחר שנמצא כי צוות הטיסה כינה אותם "שיכורים" באופן בלתי מבוסס, בתגובה להתנהגותם החריגה. מנגד, נדחתה התביעה בכל הנוגע לאירועים שאירעו לאחר הנחיתה, ובכללם הדיווח למשטרת נמל התעופה על התנהגות הנוסעים שבגינו נלקחו לחקירה, נעצרו למשך מספר ימים ואף הוגש נגדם כתב אישום.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
ביוני 2009 עלו התובעים על טיסת בריטיש אירווייז מתל אביב ללונדון. במהלך הטיסה במחלקת העסקים, חשדו אנשי הצוות כי התובעים היו בגילופין, ולפיכך הוצא להם מכתב אזהרה. עם הנחיתה, דיווחו אנשי הצוות למשטרת נמל התעופה הית'רו על התנהגותם של התובעים, וזו שלחה למטוס מספר שוטרים אשר עצרו אותם והובילו אותם לבית מעצר. לאחר שנחקרו במהלך הלילה, הובאו התובעים בבוקר שלמחרת בפני שופט שהורה על המשך מעצרם, והם שהו במעצר במשך מספר ימים עד לשחרורם בערבות. בהמשך, הוגש נגד התובעים כתב אישום שייחס להם עבירת הפרעה לצוות אויר במילוי תפקידו, אולם זה בוטל בסופו של דבר על ידי שלטונות התביעה של הכתר האנגלי, והוצאות התובעים הושבו להם במלואן.
על רקע זה, הוגשה התביעה שבה עתרו התובעים לחייב את חברת התעופה לפצותם ב-3 מיליון שקל בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, החזר הוצאות (לרבות טיסות), וכפל פיצוי סטטוטורי עבור כל אחד מהם בגין פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע.
התנהגות טורדנית וחריגה
בריטיש אירווייז טענה תחילה לחסינותה מכוח חיקוקים שונים, ובכלל זאת חוק הטיס (עבירות ושיפוט), חוק התובלה האוירית ואמנת טוקיו. לגופו של עניין, טענה החברה כי לאורך כל הדרך, החל מתור העלייה למטוס, דרך הטיסה ועד לנחיתה, התנהגו התובעים באופן חריג, בריוני, קולני וגס, דרשו אספקת משקאות אלכוהוליים, לא צייתו להוראות הצוות ופגעו בשלוותם וביטחונם של הנוסעים.
לדברי החברה, התובע 1 היה בגילופין, ואילו התובע 2 היה מבולבל, אגרסיבי, קילל נוסעים אחרים, הסתגר בתא השירותים וסירב לפנותו. לפיכך, טענה החברה, לאחר שגם ה"אזהרה" שניתנה לתובעים לא הועילה, נאלץ הקברניט לדווח לרשויות האכיפה המקומיים על האירועים ולהעביר להם את הטיפול בנושא. עוד נטען כי רשויות החוק של בריטניה אינן כפופות לחברה והיא אינה נושאת בכל אחריות לפעילותם.
השופטת יהודית שבח קיבלה את התביעה בחלקה, לאחר שהכריעה במחלוקת העובדתית בין הצדדים. השופטת ציינה כי הוכח שבמהלך הטיסה שתו התובעים מספר משקאות אלכוהוליים שסופקו להם על ידי הדיילת, עד שבשלב מסוים סירב הצוות לספק להם משקאות נוספים בשל החשש כי הם שיכורים. עם זאת, גם לאחר מכן חזרו התובעים לדרוש כי יגישו להם משקאות נוספים, ולא הרפו. עוד הוכח כי התובע 1 מעד לתוך כסאו ושפך על עצמו את כוס השמפניה שהייתה בידו, וכי בין התובע 2 לנוסע אחר התפתחה תגרה מילולית לאחר שהתובעים הצביעו עליו כעל מי שהרבה לקבל משקאות חריפים. בנוסף, הוכח כי התובע 2 נקט בשפה המונית ובלתי מנומסת, הסתגר בשירותים בבכי וסירב לצאת זמן ממושך עד להתערבותו של חברו התובע 1.
גם בעת הקראת האזהרה, שנעשתה באזור מבודד עם וילונות מוגפים, התנהג התובע 2 בצורה מבולבלת כמי שנמצא תחת השפעת אלכוהול, ובכלל זאת הפריע, דיבר בלשון לא נקיה והתפרץ לדברים. מתיאור דברים אלו, התרשם בית המשפט כי התנהגותם של התובעים במהלך הטיסה אכן הייתה חריגה, וכי למרות שלא דובר ברף גבוה של הפרעה, עדיין דובר בהתנהגות טורדנית מתמשכת שהעסיקה את אנשי הצוות אשר הניחו כי התובעים נתונים להשפעת אלכוהול.
"קשה להשתכר משמפניה"
אשר לתגובות צוות הטיסה, קבעה השופטת כי הדיילת אכן סירבה להמשיך ולהגיש לתובעים משקאות אלכוהוליים וכי היא היתה סבורה כי התנהגותם החריגה של התובעים נובעת מהיותם בגילופין. עניין זה כשלעצמו, נקבע, אינו מצמיח עילת תביעה, היות ובעשותה כך מילאה הדיילת את תפקידה לשמור על שלום הנוסעים ועל הסדר הציבורי. יחד עם זאת, מהודעות התובעים שנמסרו בזמן אמת, העולות בקנה אחד עם עדויות אנשי הצוות ועם היחס המחמיר שלהם כלפי התובעים, עלה כי אנשי הצוות הטיחו בפני התובעים, במילים מפורשות ובקול, כי הם שיכורים. לדעת בית המשפט, מדובר בביטוי מעליב לכל הדעות המהווה הוצאת לשון הרע. כמו כן, לצורך הוכחת יסוד הפרסום די בכך שהאמירה הושמעה באוזני אדם אחד נוסף זולת מי מן התובעים, ועל כן די שכל אחד מהתובעים שמע את הדיילת מכנה את רעהו שיכור, גם אם לא הוכח כי מי מהנוסעים האחרים שמע את הדברים.
השופטת שבח קבעה כי מהתנהגות התובעים כפי שפורטה לעיל, יכול היה אולי להיווצר הרושם כי הם צרכו אלכוהול מעבר למידה הראויה, אך לא הוכח כי אכן היו שיכורים ולכן האשמתם בשכרות הייתה נמהרת ופזיזה. צוין, כי הנתבעת היא שמכבדת את הנוסעים במחלקת העסקים שלה במשקאות אלכוהוליים, ומשכך אין לה להלין אלא על עצמה בלבד אם להרגל זה, שלא מלווה בנוהל מסודר, יהיו תוצאות חריגות. זאת ועוד, הדעת נותנת כי משתיית 2-3 כוסות שמפניה בגדלים המוגשים במטוס, בהינתן שמדובר במשקה האלכוהול היחיד אותו צרכו התובעים, קשה להשתכר.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי כינוי התובעים "שיכורים" על ידי הדיילת היה בלתי מבוסס ועלה לכדי פרסום לשון הרע. עם זאת, הבהיר בית המשפט כי אין כל פסול ביתר מעשיהם או התבטאויותיהם של אנשי הצוות במהלך הטיסה, ובכלל זאת סירובם של אנשי הצוות ליתן לתובעים משקה נוסף ואילוצו של התובע 2 לצאת מתא השירותים לצורך בדיקה ביטחונית. זאת, שכן תפקידם של אנשי הצוות אינו מתבטא רק בהנעמת זמנם של הנוסעים ובהסעדתם, כי אם גם בדאגה לשלומם וביטחונם ולהגעתם בשלום למחוז חפצם.
הסתגרות מסוכנת בשירותי המטוס
באשר לאירועים שקרו לאחר הנחיתה, שעיקרם בדיווח שהגישו אנשי הצוות למשטרת נמל התעופה, קבעה השופטת כי לא מדובר בתלונה כוזבת או שקרית, שכן כבר נקבע שהתנהגות התובעים הייתה חריגה ומבישה למדי, ששיאה בהסתגרותו של התובע 2 בתא השירותים וסירובו להיענות לדרישות הצוות לצאת. לדעת השופטת, אין צורך להכביר מלים באשר לסכנות הטמונות בהסתגרות נוסע בשירותי המטוס במשך זמן חריג, הנעות בין גרימת נזק לעצמו ובין גרימת נזק למטוס.
עוד קבעה השופטת, כי הרושם הכללי שנוצר מהתנהגות התובעים וממשקלן המצטבר של התקריות בהן היו מעורבים, תואם בהחלט לתיאורם על ידי אנשי הצוות כמי שהפריעו להם במילוי תפקידם. לפיכך, אין לקבל את הטענה כי דובר בתלונה שקרית או "מנופחת". בנוסף, נדחה נסיונם של התובעים להסתמך על ביטול כתב האישום שהוגש נגדם באנגליה כדי לתמוך בטענה שדובר בתלונה שקרית, בפרט כשממכתב מטעם התובעת באנגליה עלה כי סיבת הביטול הייתה קשורה לעניינים רפואיים של התובע 2.
כמו כן נקבע כי הפעולות שננקטו על ידי אנשי הצוות, כולל הדיווח לרשויות, מקנים לצוות האוויר חסינות מפני תביעה לפי סעיף 5 לחוק הטיס (עבירות ושיפוט).
השופטת שבח הבהירה כי כל עוד מדובר בתלונת אמת, מסתיים חלקה של הנתבעת בהגשת התלונה ואין היא אחראית לאשר אירע לאחר מכן. נוסף לאמור, לא דובר במדינת עולם שלישי או מדינה עוינת, שאז יתכן והיה מקום לייחס לאנשי הצוות את הצפיות ליחס קשה או מחמיר מטעם השלטונות, אלא במדינת חוק מתוקנת ומתקדמת, ומשכך לא ניתן לומר כי אנשי הצוות היו צריכים לצפות מצב לפיו התובעים יזכו ליחס מחמיר מטעם הרשויות ואף יאזקו ויובלו למעצר כאחרוני העבריינים.
בסופו של דבר התקבלה התביעה רק בעילת לשון הרע. בריטיש איירווייז חויבה לפצות את התובעים בסך של 50 אלף שקל לכל אחד מהם. לאור הפער בין הסכום שנפסק לסכום התביעה, נקבע כי החברה תישא רק בעשירית מסכום אגרת התביעה וכן בשכ"ט עורך דין בסך של 35 אלף שקל.
