חדשות

האישה טענה כי הבעל מבקש לזרוק אותה לרחוב לאחר שלושים שנות נישואים, ודרשה להסדיר את זכויותיה בדירה הרשומה על שם אמו. ביהמ"ש קבע כי המחלוקת על הדירה אינה נימוק לגיטימי לסרבנותה להתגרש, הנובעת מרצונה להשיג תנאים משופרים בגירושין

בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב חייב אישה שסירבה לקבל גט מבעלה בפיצוי בסך של 45,760 שקל. פסק הדין ניתן בחלוף 12 שנים מתביעת הגירושין, כאשר במהלך תקופה זו ניהלו בני הזוג התדיינויות והליכים אינסופיים בפני הערכאות השונות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הצדדים נישאו ב-1979 ונולדו להם חמישה ילדים. ב-2002 הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני, שפסק כי על האישה לקבל את גיטה. פסק הדין בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול היה שנוי במחלוקת פרשנית, שהעסיקה את הצדדים ואת בית הדין במשך כשנתיים נוספות. בסופו של דבר בוטל החיוב בגט וב-2009 ניתן פסק דין שקבע כי "אין מנוס מגירושין" והורה לצדדים להפריד את מגוריהם.

פגיעה פסולה באוטונומיה

ביוני 2012 ניתן בבית הדין הרבני פסק דין המחייב את האישה בגט, אך היא סירבה לקבלו פעם אחר פעם. בינתיים, ביקש האיש וקיבל היתר נישואין לאישה שניה.

בתביעה שהגיש לפיצוי בסכום של 300 אלף שקל, טען הבעל כי האישה נקטה בתכסיסי השהייה, דחתה דיונים, לא התייצבה אליהם וסירבה במשך עשר שנים לקבל את הגט, תוך שהיא גורמת לו נזקים של נטילת חירותו וכבודו.

מנגד, טענה האישה כי היא אינה מסרבת להתגרש אלא שקודם לביצוע הגירושין בפועל יש לדאוג למדורה, לזכויותיה הרכושיות ולפיצוי הולם בגין זכויותיה בבית המגורים המשפחתי, הרשום על שם אמו של הבעל. לטענתה, הבעל "מבקש לזרוק אותה לרחוב, לאחר למעלה משלושים שנות נישואים, תוך שהוא עצמו חי עם המאהבת שלו".

השופטת שפרה גליק קיבלה את התביעה אך קבעה כי עילתה התביעה מתחילה במועד שבו חויבה האישה בגט – בחודש יוני 2012.

השופטת גליק ציינה כי על פי הפסיקה, סרבנות גט היא מעשה העולה כדי עוולת הרשלנות, ומהווה הפרה של חובת הזהירות המושגית או הקונקרטית – כל מקרה על פי נסיבותיו. לשיטתה של השופטת, העובדה שבלית ברירה ניתן לתובע היתר לשאת אישה אחרת על פניה של הנתבעת אינה "משחררת" אותה מחובת הזהירות שלה כלפיו.

עוד נקבע כי הותרת אדם כבול לקשר נישואין שבו הוא אינו חפץ עוד היא גם פגיעה בזכותו למימוש עצמי, לחירות ולכבוד. "פגיעה פסולה זו באוטונומיה של הפרט היא לב ליבו של העניין והוכרה כשלעצמה כראש נזק בר פיצוי", קבעה השופטת.

סחטנות ומיקוח

השופטת גליק דחתה את טענת האישה כי חוסר נכונותו של הבעל להגיע עמה להסדר בדבר מגוריה הוא נימוק לגיטימי לסרבנותה להתגרש. "אכן שאלת מגוריה של הנתבעת בבית אמו של התובע גורמת לצדדים 'להיתקע' בלא כל יכולת לתזוזה", כתבה השופטת בפסק הדין. "יתגרשו הצדדים (כך מניחה להערכתי הנתבעת), לא יהא חייב התובע יותר במדורה, ולעומת זאת, כל עוד יישארו הצדדים נשואים, ולא רק 'על הנייר' היא אוחזת בזכות המגורים שלה בבית".

השופטת ציינה כי האישה לא הגישה כל תביעה רכושית ולא ביקשה למצות את זכויותיה, לרבות זכויות מגורים או זכויות בגין השקעותיה, באופן לגיטימי בבית המשפט. גם הבעל לא פנה לבית המשפט מסיבה דומה - חוסר הרצון להסדיר את זכויותיה של האישה בדירת המגורים וחוסר הרצון לאזן כספים וזכויות נוספות.

כך, קבעה השופטת, הצדדים נשארו "תקועים" בעמדותיהם, אוחזים זה בגרונו של זה ללא כל יכולת תזוזה.

השופטת גליק קבעה כי במקרה זה, סירובה של האישה להתגרש אינו מוצדק ונובע מרצונה להשיג בוויכוח-מיקוח זה תנאים משופרים, תוך סחטנות כספית מובהקת ועמידה על דרישות כספיות שאינן מגיעות לה. חיזוק למסקנה זו מצאה השופטת בכתב ההגנה שהגישה האישה שבו טענה כי הבעל החליט למרר את חייה לאחר שהבין כי "בסופו של יום, תיפול הכרעה לגופו של עניין ועל הנתבעת לקבל דירה ראויה ומרווחת".

לסיכום קבעה השופטת כי סירובה של האישה לקבל את הגט גורמת לבעל פגיעה ברגשותיו ובחירותו וכן פגיעה באוטונומיה שלו, וחייבה אותה בפיצוי בסך של 45,760 אלף שקל, ו-2,080 שקל נוספים עבור כל חודש של סרבנות ממועד פסק הדין ואילך. 

תמ"ש 53194-01-13