הורה שמבקש לסייע לילדו במקרה של התדרדרות לפשע או התמכרות לסמים, מגלה שאין לו שום זכות או חובה המעוגנת בחוק לאחר שהילד הפך לבגיר. עו"ד דיינה הר אבן קוראת למחוקק להתוות את גבולות האחריות המורחבת ולאפשר להורים לפרוש את חסותם על ילדיהם גם בחייהם הבוגרים
ייצגתי באחרונה זוג הורים אשר יצאו מדעתם, בהיעדר כלים, בניסיון לסייע לבנם האובד אשר הגיע לבגרות. לנוכח סיפורם הנואש ואוזלת ידם אני מבקשת לשתף אתכם הקוראים בתובנות אליהן הגעתי.
"אין לך נכס היקר לאדם יותר מן הקשר הנפשי בין הורים וילדם הטבעי, שבו הם רואים את פרי אהבתם, עצמם ובשרם, ואת דור ההמשך הנושא בחובו את מטענם התורשתי" (ע"א 488/77). על התבטאות זו חזר בית המשפט העליון פעמים רבות בפסיקותיו, ודומה שאין מי שיחלוק על כך. עוד במושכלות יסוד שהוטבעו בפסיקה שנינו כי "קשר שנוצר בין ההורה לבין צאצאו הוא קשר שלא ניתן לניתוק בשום צורה שהיא, משום שקשר זה יסודו בעובדה הטבעית שהילד נולד להוריו-מולידיו ואין בידי אדם להביא לידי ניתוקו באיזו דרך שהיא" (עא 488/77). המשפחה הינה התא החברתי היסודי והקדום ביותר בתולדות האדם. גם אם הרכבו בעידן המודרני חווה שינוי בתפיסת הזוגיות המסורתית, עדיין מככבים בו, ברגיל, הורים וכיום גם הורה יחיד, שהקשר שלו או שלהם לילדיהם הוא רכיב משמעותי ביותר בזהות האישית.
קול הדם
מטבע הבריאה וגם על פי יסודות המשפט מוטלת במסגרת זו חובה על הורים לדאוג לילדיהם, לבריאותם ולרווחתם הפיסית והנפשית. במשפטנו מעוגנת חובה זו בחוק משנת 1959 המכונה חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
אל מול החובה של הורים כלפי ילדיהם נעה המטוטלת כיום להכרה בזכויותיהם העצמאיות של ילדים כבני אנוש מעת לידתם. זכויות הילדים נקבעו באמנה לזכויות הילד, שישראל חתומה עליה עוד משנת 1989. האמנה מגדירה את טובת הילד כמכלול הזכויות, הצרכים והאינטרסים שלו, כמובן תוך פירוט רכיבים אלה. עקרונות האמנה מחלחלים לפסיקת בתי המשפט.
כיום, בעקבות ועדות מקצועיות שונות שמונו על ידי הממשלה, במטרה להמליץ כיצד נכון ליישם את הוראות האמנה בדין הישראלי, גובשה הצעת חוק "הורים וילדיהם" הנמצאת כיום בשלבי חקיקה ראשוניים. בעקבות האמנה חל שינוי במושכלות יסוד וחובות של הורים כלפי ילדיהם הוגדרו כאחריות הורית, שהיא, על פי רוב, אחריות הורית משותפת.
ההכרה בזכויות הילדים איננה פוגמת אלא דווקא מעצימה את מעמד ההורים כאחראים להבטיח את זכויות ילדיהם. זיקתו של ההורה לילדו אינה רק בגדר אחריות אלא גם בגדר זכות. זכותו המשפטית של ההורה כי הוא, ולא אחר, יקיים את האחריות והמחויבות כלפי ילדו, הוגדרה בפסיקה על ידי כב' הנשיא ברק, כתוארו דאז, כ"זכות קונסטיטוציונית חשובה"(ע"א 577/83). זהו ביטוי לקשר הטבעי – "קול הדם", כפי שכונה קשר טבעי זה כבר בפסיקה מוקדמת משנות החמישים. הזכות והזיקה של הורה לילדו היא זכות יסוד חוקתית.
אלא ש"ילד" מוגדר בהוראות חוק הכשרות המשפטית ובחוקים רבים נוספים, כמו חוק הנוער, גיל הנישואין וכו', וגם באמנה לזכויות הילד – כמי שטרם מלאו לו 18 שנים. כל אדם שמלאו לו 18 הוא בגיר בראי החוק וזכאי למכלול של זכויות וחובות שאינן עוד לכאורה באחריות הוריו.
ניתוק חבל הטבור
מתחייבת השאלה מה היא, אם כן, אחריותם של הורים, או שמא חובתם, כלפי ילדיהם שזה עתה בגרו? ככל שזכותם של הורים היא זכות חוקתית, אשר אדניה ב"קול הדם", בקשר הטבעי המולד של ההורה לילדו, ואחריותם מעוגנת בחוק, האם יתכן כי חבות וזכות זו ניתקת באחת רק מכיוון שילדם הגיע לבגרות?
בהיבט הרגשי, קריעת חבל הטבור בהגיע ילד לבגרות היא קשה מנשוא בעבור מרבית ההורים. נטישת הילד את הורהו איננה רק נטישה פיסית, אגב יציאה לשירות צבאי, ללימודים, למגורים מחוץ לקן המשפחתי ולמסעות בעולם. זוהי בעיקר נטישה רגשית. הורה זקוק לחום ולאהבה שהוא מעניק לילדו ומקבל ממנו, ממש כפי שהיה הילד זקוק לחום ולאהבת הוריו שהיא חיונית בעבורו כדי לצמוח ולהשתלב, בבוא היום, בעולמם של המבוגרים. הורה משועבד על כן למשא האחריות שנשא על כתפיו לאורך השנים עד אשר הגיע ילדו לבגרות.
אמנם, תהליך ההתנקות הרגשית מתחיל כבר בגיל העשרה של הילד והוא רק מתקבע בהגיעו לבגרות. אך להורה קשה כקריעת ים סוף להתמודד עם החלל שמתהווה באחת בחייו. בהיבט הזה רבים הם ההורים החשים אבודים ומחפשים נואשות אחר נתיבים לעולמם של ילדיהם שבגרו.
מוטת הכנפיים של החבות ההורית
במישור המעשי, טורדת את המנוחה השאלה האם באמת רשאי הורה להשיל מעליו את אחריותו ההורית, כפי שמצופה ממנו לעשות, על פי הוראות הדין היבש?
כיוון שהזכות והחבות ההורית מהוות אגד חוקתי, מעבר להיותן טבע מולד, הן אינן נמוגות על פי המבחן הטכני של גיל הילד. לא יתכן כי להורה לא תהא אחריות כלפי פרי בטנו שבגר, ובפרט, אם לקה חס וחלילה בבריאותו הפיזית או הנפשית. כל שכן, אם הוא מתדרדר במדרון חלקלק, בנתיב הרסני, אל עבר הטיפה המרה, סמים, הימורים, נגרר לעולם הפשע או נופל ברשתה של כת, כדוגמת פרשת נשותיו של גואל רצון. העולם שמחוץ לד' אמות התא המשפחתי, עולמם של המבוגרים, עמוס לעייפה בסכנות ובתחלואים. הבגרות הנפשית ופילוס הדרך בעולם זה רצופה מהמורות ופיתויים. ספק אם כל בן 18 כשיר לבחור לעצמו דרך מיטבית. האמנם קצרה ידם של הורים אחראיים מלהושיע את ילדיהם?
המחוקק העניק מענה לקשיים כלכליים שבגיר עלול להיקלע אליהם באמצעות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) מכוח דיני הצדקה, במידה שיש להורה את האמצעים לספק את צרכיו תחילה. הפסיקה קיבעה במפורש חיוב של הורים להמשיך ולשאת במזונות ילדיהם במהלך שירות צבאי חובה. בכך למעשה הרחיב המחוקק את מוטת הכנפיים של החבות ההורית.
אלא שהמחוקק שתק ביחס לאופן בו רשאי ואף חייב הורה לגונן על ילדו שבגר וליישם את חובתו ההורית כלפיו, ובפרט סמוך מייד לאחר שבגר בראי החוק. מה הן גבולות האחריות הנדרשת ולעיתים אף מתחייבת? אמנם, במקרי קיצון, רשאי הורה, ככל צד מעוניין וכפי שרשאית גם המדינה, בכל עת להכריז על ילד שבגר כ"חסוי" ולדרוש לפרוס עליו חסות בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. אך השאיפה איננה להגיע למדרג קיצוני זה, אלא למצוא פתרון לבעיות שמתעוררות בעודן בחיתוליהן.
אזור הדמדומים
כאשר אדם מגיע לבגרות הוא כשיר בעיני החברה לחובות וזכויות, באופן עצמאי ומוחלט, המנותק מאחריותם של ההורים כלפיו. ואולם, ההורים אינם רשאים לשחרר עצמם מאחריות וחבות כלפי ילדם שבגר, רק משום שמלאו לו 18 שנים. עליהם להמשיך ולשאת באחריות כלפי הילד-הבגיר, מכוח מעמדם המיוחד כהורים. השאלה היא אם כן, מה גבולות האחריות הזו ובאילו מצבים חיוני לממש אותה. זוהי, איפוא, אחריות המחוקק להתוות את גבולות האחריות המורחבת המתחייבת, דווקא בעת המפגש של האדם הצעיר עם החיים הבוגרים.
לא ראוי לדבר גבוהה אודות יחסי הורים וילדיהם ולהותיר את הכר הנרחב של קשיים וכשלים באזור הדימדומים הזה שלאחר גיל 18 ולפני עיצוב דמות האדם הצעיר כבוגר, ללא מענה משפטי יישומי הקובע גבולות ברורים מתי הורה לבגיר רשאי אף חייב לפעול מכוח אחריותו ההורית. למרבה הצער לא רק המחוקק, אלא גם הפסיקה והספרות המשפטית מחרישות בסוגיה בעייתית זו. משכך, מוצאים עצמם הורים אחראים חסרי אונים אל מול אסונות שהם חווים את התרחשותם.
עו"ד דיינה הר-אבן היא מומחית לדיני משפחה.
לקריאת מאמריה הקודמים בפורטל תקדין:
