ביהמ"ש קבע כי המשטרה התרשלה כלפי עורך הדין בכך שעצרה אותו לאחר שסירב לחתום על כתב ערובה מטעמים עקרוניים, ולא הביאה אותו בפני שופט עוד באותו ערב, למרות התשתית הדלה לחשדות נגדו
בית משפט השלום הורה למדינה לפצות עורך דין בסכום של 4,000 שקל בגין התרשלות המשטרה כלפיו במסגרת חקירה בתלונה שהוגשה נגדו על ידי בת זוגו לשעבר. השופט מיכאל קרשן קבע כי החלטת המשטרה לעצור את עורך הדין, לאחר שסירב לחתום על כתב ערובה מטעמים עקרוניים, ולא להביאו לפני שופט עוד באותו הערב היו החלטות בלתי סבירות ונעדרות סמכות, בהינתן התשתית הדלה לחשד כי עבר עבירה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע ובת זוגו לשעבר ניהלו מערכת יחסים שעלתה על שרטון לאחר זמן קצר. בעקבות כך הגישה האישה מספר תלונות במשטרה נגד עורך הדין בגין הטרדות ופרסום תמונות עירום שלה באתרי אינטרנט שלא בהסכמתה. באחת מתלונותיה, טענה המתלוננת כי נגרם נזק לפגוש הקדמי של רכבהּ וכי היא סובלת מצלצולים בדלת ביתה ומקפיצת מפסק החשמל של דירתה, וכי היא חושדת שהתובע עומד מאחורי מעשים אלו.
בהמשך, הגישה המתלוננת בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת נגד התובע, אולם משהתברר כי אין בידה כל אסמכתא לחשדה נגדו – הבקשה נדחתה. תשעה חודשים לאחר מכן, זומן התובע לחקירה במשטרה בעניין התלונה לעיל, ובמסגרתה הכחיש מכל וכל את טענות המתלוננת.
לאחר שנחקר, הובא התובע לפני הקצין הממונה אשר החליט להורות לו לחתום על כתב ערובה במסגרתו תינתן ערבות עצמית בסך 5,000 שקל להבטחה כי לא יצור קשר ולא יפגש עם המתלוננת. התובע סירב לחתום מטעמים עקרוניים, היות ולשיטתו המשטרה משמשת "כלי ניגוח" בידי המתלוננת.
לאור סירובו של עורך הדין, החליט הקצין הממונה לעצור אותו ואף רשם בדו"ח כי שוכנע שקיים חשד סביר שהתובע ביצע עבירות של היזק לרכוש ו"הטרדות". למחרת היום הובא התובע לפני שופט, וזה קיבל את עמדת בא כוחו במלואה והורה לשחררו בכפוף לחתימה על ערבות עצמית להבטחת התייצבותו להמשך חקירה או הליכים בעניינו, אולם ללא קביעת תנאים האוסרים עליו ליצור קשר עם המתלוננת. לימים, קיבל התובע הודעה על סיום החקירה נגדו בשל היעדר ראיות, אולם לאחר שפנה למשטרה שונתה עילת סגירת התיק ל"חוסר אשמה".
חשד ראשוני וחלש לעבירה פלילית
על רקע זה, ביקש התובע מבית המשפט לחייב את המדינה לפצותו בסכום של 75 אלף שקל בגין ההחלטה לעצרו נוכח סירובו לחתום על כתב הערובה. לשיטתו, לא היתה כל הצדקה לזמנו לחקירה שכן המתלוננת לא סיפקה כל תמיכה לטענתה כי הוא העומד מאחורי גרימת נזק לרכבה, וכי דו"ח המסוכנות שנערך בעניינו נערך ברשלנות. עוד טען התובע כי המשטרה התרשלה בכך שהתעלמה מהחלטת בית המשפט בבקשת המתלוננת לצו הגנה, וכי לא התקיימה עילת מעצר ולכן החלטת הקצין לחייבו לחתום על תנאי השחרור הייתה נגועה ברשלנות רבתי.
בנוסף, טען התובע כי הקצין התרשל בכך שלא הביא אותו לפני שופט מיד לאחר סירובו לחתום על כתב הערובה, וכי כפי שאזרח רשאי להתנגד למעצר בלתי חוקי, כך רשאי הוא להתנגד לקביעת תנאי שחרור בלתי חוקיים.
השופט מיכאל קרשן קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי יש לבחון את מעשי השוטרים וההחלטות שקיבלו בזמן אמת. לכן, אין מקום במסגרת זו להתחשב בנתונים שלא עמדו באותה עת לנגד עיני השוטרים, לרבות תוכן התלונות ההדדיות שהגישו התובע והמתלוננת זה נגד זו. עוד צוין, כי על פי ההלכה הפסוקה גם אם נפל פגם חוקי בפעולת אנשי המשטרה יש לבחון האם הפעולה הייתה רשלנית ובלתי סבירה, ולשקול במסגרת זו שיקולי מדיניות לרבות הרצון להבטיח פעולה תקינה של המשטרה ולמנוע מצב של "השפעה מצננת" עליה. בעניין זה, מצא בית המשפט כי בעת קבלת ההחלטה להורות לתובע לחתום על כתב ערובה, הנתונים שעמדו לנגד עינו של הקצין הממונה היו הודעת המתלוננת בה דיווחה על התנכלויות, הודעת התובע בה כפר בטענות המתלוננת, החלטת בית המשפט במסגרת בקשת הצו למניעת הטרדה והדו"ח שבו נקבע כי רמת המסוכנות של התובע "גבוהה".
השופט קרשן הדגיש כי החשד שהתובע ביצע עבירה פלילית היה ראשוני וחלש מאוד, בהתחשב בכך שהודעת המתלוננת נגבתה תשעה חודשים קודם לכן, כשבמהלך חודשים אלו המתלוננת לא הצביעה על מקור חשדה ולא גיבתה את גרסתה על הנזק לרכושה כפי שהתחייבה.
זאת ועוד, הקצין היה מודע לקיומה של החלטה שיפוטית שבה נאמר כי אין ראיה למעורבותו של התובע בנזק שנגרם לרכוש המתלוננת, ואף שהחלטה זו אינה מחייבת את המשטרה, לא ניתן לחלוק על כך ששוטר סביר נדרש לתת דעתו להחלטות שיפוטיות רלוונטיות להפעלת סמכויותיו.
הכחשה אינה ראיה למסוכנות
עוד נקבע כי גם "מסוכנותו" הנטענת של התובע נחזית להיות חלשה למדי, בהתחשב בעובדה שהתלונה הייתה בת תשעה חודשים באותה עת. לפיכך, המסקנה היא שלא התקיים חשד סביר לביצוע עבירה בת-מעצר ועל כן הופקעה סמכותו של הקצין לקבוע בעניינו של התובע תנאי שחרור כלשהם. כפועל יוצא, פגעה המשטרה שלא כדין בחופש התנועה של התובע.
השופט קרשן קבע כי גם החלטתו השנייה של הקצין לעצור את התובע לאחר שסירב לחתום על כתב הערובה הייתה בלתי סבירה ורשלנית. בהינתן התשתית הדלה לחשד כי התובע עבר עבירה בת-מעצר, לא היה מקום לראות בעצם הסירוב לחתום על כתב הערובה גורם מעצים מסוכנות כפי שטען הקצין.
כמו כן, קבע השופט, אין לקבל את הגישה לפיה עצם ההכחשה של התובע את המעשה שהמתלוננת ייחסה לו העצים את מסוכנותו, שכן אין צורך להכביר מילים על היעדר היסוד של גישה זו ועל פגיעתה בזכויות יסוד בסיסיות של האזרח. עוד נקבע, כי קשה להעלות על הדעת שהמחוקק התכוון ליצור מנגנון שיוביל ל"מעצר חובה" במקרים בהם החשוד מסרב לקבל את תנאי השחרור שעליהם הורה הקצין הממונה. הודגש, כי ההחלטה לעצור אדם וליטול את חירותו היא לעולם עניין שבשיקול דעת, וברי כי לא ניטלה מהקצין הממונה הסמכות לנקוט כלפי החשוד הסרבן אמצעים שפגיעתם בחירותו פחותה. לפיכך, ראוי שהקצין הממונה ישאל את החשוד לסיבת סירובו ואולי ישתכנע שהטלת התנאים, כולם או חלקם, לא הייתה מוצדקת מלכתחילה, שאז ישקול שוב את עמדתו ויסכים לוותר על אלו מהתנאים. גם במקרה דנן לא היה מקום להורות על מעצר התובע וניתן היה לחייבו בערובה להבטחת התייצבותו לדיון שיפוטי.
השופט קרשן ציין הבהיר כי גם אם ניתן היה לקבל את גישת המדינה לפיה הקצין היה מחויב לעצור את התובע משסירב האחרון לחתום על כתב הערובה, גם אז התרשל הקצין בהפעלת הסמכות כאשר נמנע מהבאת התובע לפני שופט בהקדם האפשרי, בייחוד כשלא מדובר היה בשעת לילה מאוחרת אלא בצהרי היום.
מנגד, סבר השופט כי התובע לא הקטין את נזקו, שכן הוא עורך דין במקצועו ואף נפגש עם עורכת דין מטעם הסנגוריה הציבורית, אולם בחר שלא להגיש ערר על מעצרו ובכך מנע במו ידיו את האפשרות שעניינו ייבחן על ידי ערכאה שיפוטית עוד באותו הערב. לפיכך, אמד בית המשפט את אחריותו של התובע לנזק שנגרם לו, בשיעור של 50%, ופסק לו פיצוי בסך של 4,000 שקל. נוכח הפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק ולאור התנהלותו הכללית של התובע, לא נפסקו הוצאות לטובתו.
