ביהמ"ש דחה ברובה את תביעתו של עורך דין לתשלום שכ"ט עבור שירותים משפטיים שהעניק לידידו הקרוב, וקבע כי בהיעדר הסכם ברור המפרט את היקף ההתחייבות, החזקה שלפיה יש לשלם עבור השירות נחלשת והנטל עובר אל עורך הדין להוכיח כי הלקוח התחייב לשלם
בית משפט השלום הכריע בתביעות הדדיות בין עורך דין וידידו הקרוב ששכר את שירותיו, וקבע כי רק לגבי חלק קטן מהנושאים הוכחה זכאותו של עורך הדין לתשלום שכר טרחה, בין היתר מאחר שהדברים לא הוגדרו באופן ברור ומפורש.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, עורך דין במקצועו, הגיש תביעה לתשלום שכר טרחתו עבור עבודה משפטית שביצע עבור הלקוח, ידידו הקרוב, בשבעה עניינים שונים – חלקם עבורו וחלקם עבור צדדים שלישיים הקשורים אליו – בסכום כולל של 354 אלף שקל. מנגד הגיש הנתבע שתי תביעות שכנגד בגין הלוואה שנתן לעורך הדין.
בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שהנתבע נתן לעורך הדין סכום כולל של כ-190 אלף שקל, אשר לא הושבו, בין היתר לנוכח היחסים הקרובים שנרקמו ביניהם ולאור הידידות ארוכת השנים בין משפחותיהם.
עיקר המחלוקת נגעה לחובתו של הנתבע לשלם עבור השירותים המשפטיים שהעניק לו עורך הדין, שלטענתו, סכומים אלה מתקזזים עם סכומי ההלוואה ואף מחייבים תשלום מעבר להשבת ההלוואה.
מי משלם על שירות לצד שלישי?
השופט אור אדם ציין כי בכל הנוגע לתביעה לתשלום שכר טרחה, קיימת חזקה לפיה אין בעל מקצוע מעניק את שירותיו חינם אין כסף, ולכן הנטל הוא על הנתבע להוכיח כי הכוונה הייתה לשירותים שינתנו ללא תשלום. מנגד, קבעה ההלכה כי בהיעדר הסכם שכר טרחה כנהוג, הנטל הוא על בעל המקצוע, קרי על עורך הדין, להוכיח את פרטי ההסכמה ואת גובה עלות השירות שניתן.
החזקה לפיה אין אדם מקבל שירותים משפטיים חינם אין כסף מבוססת על ההנחה שמי שנהנה משירות משפטי, צריך לשלם עליו, כי אחרת יהווה הדבר התעשרות שלא כדין. בכל הנוגע לשירות שניתנו עבור צדדים שלישיים, אין מקום לשימוש בחזקה, ועל בעל המקצוע מוטל נטל כבד להוכיח כי הנתבע התחייב במפורש לשלם שכר טרחה עבור אדם אחר. כאשר מדובר בשירותים משפטיים לאדם אחר, אין די באמירה כללית, ויש להוכיח התחייבות ספציפית וברורה לשלם שכר טרחה קונקרטי.
במקרה זה, נוכח מערכת היחסים החברית, העמוקה והקרובה בין הצדדים, לא היו הסכמים ברורים בנוגע לתשלום שכר טרחה. משכך, סבר השופט אדם כי לא הייתה התחייבות מפורשת של הנתבע לשלם שכר טרחה, אלא כי הוא ראה במתן לפחות חלק מן השירותים, מעין תמורה בעבור הכספים שנתן בידו מעת לעת.
לא הוצאה חשבונית
השופט אדם בחן את מכלול הראיות והעדויות וקבע כי רק לגבי חלק קטן מהעניינים הוכחה זכאותו של התובע לתשלום שכר טרחה. זאת, בין היתר, משום שהדברים לא הוגדרו באופן ברור ומפורש כמתחייב מבעל מקצוע. עורך הדין לא פירט לגבי כל מקרה ומקרה מהי בדיוק הייתה ההתחייבות, לאיזה סכום ובאיזה היקף – נתונים החיוניים לשם יצירת הסכם מחייב. חיזוק למסקנתו, מצא השופט בכך שבגין אף אחד מהמקרים לא הוצאה חשבונית, קבלה או דרישת חוב.
השופט הדגיש עוד כי כאשר מדובר במערכת יחסים קרובה, החזקה שלפיה יש לשלם עבור כל שירות משפטי או אחר נחלשת במידה רבה, ומשכך, נטל ההוכחה המוטל על בעל המקצוע הוא גבוה יותר. בנסיבות המקרה, על עורך הדין מוטל הנטל להוכיח פוזיטיבית כי הנתבע, ידידו הקרוב, התחייב באופן מפורש לשלם שכר טרחה בגין כל אחד ואחד מהמקרים המצוינים על ידו, חרף מערכת היחסים הקרובה.
לסיכום קבע השופט אדם כי ברוב המקרים, לא עלה בידי עורך הדין להוכיח כי הנתבע התחייב לתשלום שכר טרחה. התביעה התקבלה בנוגע לחלק מהשירותים המשפטיים שהוענקו, בהם הכנת תביעה עבור בנו של הנתבע.
