ביה"ד הרבני דחה תביעה בסך של 156 אלף שקל שהגיש בעל נגד גרושתו בדרישה לחייב אותה בפיצוי בגין בגידה והרס חיי הנישואין, ובכלל זה בפיצוי כספי על הפסד ימי עבודה, עוגמת נפש והפסדים כספיים מחלוקת הרכוש: "בית הדין בתוך עמו יושב"
בית הדין הרבני האזורי בחיפה דחה תביעת בעל לחייב את האישה בפיצוי בגין בגידתה והרס חיי הנישואין בסך של 156 אלף שקל, הכולל הוצאות שנגרמו מתביעת הגירושין, בהן הוצאות על על חוקרים פרטיים, טיפול נפשי ועוד.
התובע פתח תביעת גירושין בבית הדין הרבני ובה ציין כעילות לתביעה את חוסר יציבותה הרגשי והנפשי של אשתו ואת אופיה הבזבזני וכן טען כי היא בגדה בו והודיע כי יעזוב את הבית עקב חשש לעלילות שווא מצדה. במקביל דרש התובע לחייב את האישה בהוצאות שנגרמו לו מהליך הגירושין, בהן הוצאות בגין חוקרים פרטיים, טיפול נפשי, הוצאות משפט, הפסד ימי עבודה, הפסד כספים בחלוקת הרכוש ופיצוי כספי בגין עוגמת הנפש.
בבית הדין הכחישה האישה כי קיימה יחסי אישות עם גבר אחר וביקשה אף היא פיצוי. בית הדין הציע לצדדים לוותר על תביעותיהם ההדדיות. האישה הסכימה לוותר על כתובתה, אך התובע סירב.
"התנהגות שאינה הולמת אישה נשואה"
כחצי שנה לאחר סידור הגט, התקיים דיון ראשון בתביעות התובע לפיצויים ובו העידו שני חוקרים פרטיים מטעמו שהציגו תמונות של האישה מתנשקת ומתחבקת עם אותו גבר. האישה טענה שמדובר בקשר ידידותי בלבד והסכימה להיבדק בבדיקת פוליגרף, ומנגד טענה כי התובע הוא זה שבגד עם אישה אחרת עוד לפני עזיבתו את הבית.
בית הדין הרבני דחה את תביעת הבעל חייב את האישה בהוצאות ובפיצוי וקבע כי כתב התביעה הוגש לאחר ששכר חוקרים פרטיים לעקוב אחר האישה, כך שהוצאות החוקרים חלות עליו. עוד נקבע כי הנתבעת הסכימה להתגרש כבר בדיון הראשון ואף הסכימה לוותר על כתובתה. התובע הוא זה שסירב ואין לו להלין אלא על עצמו.
דייני בית הדין – הרב מימון נהרי, הרב יוסף יגודה והרב יצחק רפפורט – דחו את טענת התובע לבגידה וקבעו כי כל שהוכח הוא התנהגות שאינה הולמת אישה נשואה אף בסגנון חיים מתירני, וודאי שלא על פי עקרונות ההלכה. לזאת יש לצרף את העובדה שגם על הנתבע רובצת טענה לסגנון חיים דומה. "בית הדין בתוך עמו יושב", ציינו הדיינים. "ומאחר שהמדובר בידידה ממקום העבודה ולא התקיימו יחסי אישות בין התובע לנתבעת כשנתיים קודם עזיבתו את הבית, הרי שבנסיבות הללו, יש רגלים לדבר שהתובע לטש עיניו לאחרת לא פחות ממה שהוא חושד בנתבעת. הדיינים הבהירו כי "בנסיבות הללו, וכל עוד אין הוכחה ברורה מי מהם לטש עיניים קודם ומי הוא שגרם את פירוק הבית, זו סיבה מספקת לדחיית התביעה".
מקרה קלאסי של תביעה לגירושין
עוד נקבע כי הנתבעת הסכימה פעם אחר פעם לוותר על כתובתה ולחסוך הליכים דיוניים מיותרים ואילו דווקא התובע סירב לכך וגרם להליכים מיותרים, לדיונים נוספים ולסיכומים.
הדיינים קבעו כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לביסוס תביעתו כי הנתבעת גרמה לפירוק הבית. "לצערנו, מדובר במקרה קלאסי של כתב תביעה לגירושין השכיח במחוזותינו ואין בינו לבין תביעה להוצאות משפט בגין פתיחת התיק וההוצאות הנלוות לכך ולא כלום", קבעו הדיינים.
הדיינים ציינו כי מן הראוי היה להשית דווקא על התובע הוצאות משפט בגין הליכים דיוניים מיותרים, אם כי נראה כי הוא לא עשה זאת במכוון וכי הוא האמין בצדקת דרכו. עם זאת, נקבע כי גם אין לפטור אותו בלא כלום. "לא ניתן להתעלם מהליכים דיוניים שהתקיימו ובאו על חשבון מתדיינים אחרים הממתינים ליומם. בזבוז זמן יקר של בית הדין אינו דבר של מה בכך שניתן להתעלם ממנו לחלוטין, אם גם נתחשב שהתובע לא פעל במזיד ויש לחייב אותו בתשלום סמלי", כתבו הדיינים בפסק הדין.
התביעה לפיצויים נדחתה בהיעדר בסיס עובדתי והתובע חויב בהוצאות משפט לקופת המדינה בסך של 2,000 שקל.
