מאות משפטנים, שופטים, עורכי דין וקרובי משפחה ליוו אתמול את השופט אדמונד לוי למנוחות, וסיפרו על שופט חריף, דעתן ורודף צדק, שהכיר כל פרט גם בתיקי ענק ושדעות המיעוט שלו תרמו לעיצוב המשפט הישראלי לא פחות מפסקי הדין בהם הוביל את דעת הרוב
מאות משפטנים בכירים, שופטים, עורכי דין, מתדיינים וקרובי משפחה ליוו אתמול אחר הצהריים (ד', ה-12 במרץ 2014) למנוחת עולמים את השופט אדמונד לוי, בבית העלמין הישן ברמלה. בהלווייתו נשאו דברים בשם הרשות השופטת נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, שרת המשפטים ציפי לבני והשופטת אסתר חיות. את השופט לוי הספיד גם הנשיא בדימוס אהרן ברק, שבזמנו מינה את לוי לשיפוט בבית המשפט העליון.
"השופט אדמונד לוי לא גדל באותה חממה ממנה נבחרו אז שופטים", ספדה שרת המשפטים ציפי לבני בהלוויית שופט בית המשפט העליון בדימוס. "לאחר שנבחר, ואולי דווקא בגלל זה, הוכיח השופט לוי שהוא קורץ מהחומר שצריך כל שופט: חדות מחשבה משפטית ויכולת לבור את התבן מן הבר, עמוד שדרה חזק שלא מתכופף מכל רוח ומצב רוח ואומץ לב לומר את עמדותיו, גם אם לא מקובלות".
שרת המשפטים הוסיפה ואפיינה כי "המצפן הפנימי הוא זה שהנחה אותו. על הקשר בין החלטתו בעניין ההתנתקות לבין החלטתו בעניין חוק האזרחות (אחמ"שים). לכאורה מדובר בהשקפות עולם שונות, אבל דווקא החלטות אלה מעידות יותר מכל שהדבר המרכזי שהנחה אותו היה הרגישות לאדם ולזכויות אדם, גם כאן ראה לנגד עיניו את האדם שיושפע מההחלטה. האמת הזאת היא שאפשרה לו להתמודד גם עם ביקורת. הוא היה מחויב ל׳אבן הראשה׳, כדבריו, של הנרטיב המכונן של ישראל, היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא יצק להם תוכן עמוק ולא טכני בצירוף ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳ שבו מצוי מפתח להגדרתה העצמית של ישראל".
שבר את תקרת הזכוכית
השרה לבני הוסיפה כי "השופט לוי מעולם לא התנתק ולא התנער ממקורותיו ומחוויות חייו, גם כאשר נבחר למועדון המצומצם, ויש יאמרו אליטיסטי, ונכנס אל בית המשפט העליון. חוויות חייו אלה המשיכו ללוות אותו בפסיקה. כך, פתח את דעת המיעוט בפסק הדין בעניין קיצוץ בקצבאות מתוך שירו של רוני סומק 'קו העוני'. השופט לוי הוא אותו הילד שגדל בבית שקראו לו צריף, ושראה אופק מעל ועוני מתחת. הוא זה שהספיק ב-72 שנותיו להמריא, לשבור תקרת זכוכית, מבלי שהפסיק לראות את כל מה שמתחת. לא קל לנסוק מעלה, קשה יותר להיות למעלה ולמטה בו זמנית. קשה להיות שופט בעיקר שופט פלילי, בהיותך אדם רגיש קורא שירה, ורגיש לזכויות אדם".
שרת המשפטים סיימה את הספדה וציינה: ״חשבתי מה חשב בעת שגזר מאסר על אדם. את התשובה קיבלתי היום מסימה שהתראיינה וסיפרה שבעת שישב בדין על יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, שאל 'איפה טעינו'. את השאלה הזאת שאל מי שהיה בידו הכוח להעניש, וכך עשה, אבל עדיין הבין שאין בכך די, ליבו כאב על מערכת החינוך כולה... העונש היה בעיניו רק חלק מתיקון חברתי גדול שצריך להיעשות. אני מאמינה שהשופט לוי, ששם לעיתים אזיקים על ידיו של פושע, עשה זאת מתוך אהבה גדולה לאדם ולחברה בישראל".
כמויות אדירות של חומר משפטי
הנשיא גרוניס ספד לשופט לוי "בצער גדול מאוד", כמי שרואה בו "שופט משכמו ומעלה, איש משפחה למופת, משפטן חריף מחשבה, איש המעשה והתיאוריה, חבר לדרך".
הנשיא גרוניס סיפר כיצד רק ביום שישי האחרון שוחח עם השופט לוי, ושמח לשמוע ממנו שמצבו טוב. "והנה, אתמול, הוכינו כולנו בתדהמה. מערכת המשפט והחברה בישראל איבדו אתמול שופט חשוב, מקצועי ואמיץ", ציין הנשיא גרוניס. "אדם שטיפס במעלות המשפט מתפקידי מינהלה בבית משפט השלום ברמלה ועד לבית המשפט העליון. והכול, בזכות ולא בחסד".
את השופט לוי פגש הנשיא גרוניס לראשונה בשנת 1996, כאשר הצטרף לבית המשפט המחוזי בתל אביב. "בתוך פרק זמן קצר התוודעתי לאישיותו המיוחדת ולכישוריו יוצאי הדופן", סיפר הנשיא גרוניס. "ישבנו באותם ימים יחד בהרכב ערעורים, עם השופט יוסי גולדברג, יבדל לחיים ארוכים. דרכינו נפרדו בשנת 2000, שעה שהשופט לוי נתמנה לבית המשפט העליון. שנתיים לאחר מכן הגעתי אני לבית המשפט העליון, וזכיתי לשבת שוב יחד עימו, במקרים רבים כשהוא משמש כאב בית דין. השופט לוי ניהל את ימי הדיונים בסגנונו הייחודי – חד, מדויק, בלתי מתפשר, אך מלא חמלה. עורכי הדין שהופיעו בפניו ידעו שהוא מכיר כל אחד ואחד מהתיקים שנשמעו בפניו מלפני ולפנים".
הנשיא גרוניס אפיין בהספד את היכולות המיוחדות שהיו לשופט לוי: "הייתה לו יכולת מופלאה, ממש כך, לעבד בפרק זמן קצר ביותר כמויות אדירות של חומר משפטי. מספר ימים בלבד נדרשו לו כדי להתמודד עם תיקי ענק, שכללו עשרות ארגזים של טיעונים משפטיים וראיות. הוא הכיר כל פרט ופרט בתיקים בהם נדרש להכריע. את פסקי הדין נהג לכתוב בסמוך לאחר הדיון באולם, כשכל חומר הראיות והטיעונים המשפטיים טריים בזיכרונו. תוך זמן קצר בלבד היה מפיץ פסק דין רהוט ובנוי לתלפיות. אני מודה שבכל שנותיי על כס השיפוט לא נתקלתי בשופט עם יכולת פנטסטית כּשֶלוֹ לעבד מידע. כשופט בערכאה הדיונית מעולם לא חרג הוא ממכסת שלושים הימים שמקצה הדין לכתיבת פסק דין. לא היה בכך עניין של יעילות בלבד. מתן פסק דין מהיר, ברור ומנומק היה מבחינתו ביטוי של צדק דיוני וחובה שיפוטית מן המעלה הראשונה".
תבנית נוף מולדתו
כך, ציין הנשיא גרוניס, כראש הרכב בבית המשפט העליון התעקש תמיד השופט לוי לכתוב את פסק הדין בכל התיקים ששמע. "לא אחת הפצרנו בו, נאבקנו ממש, שיקל על עצמו ולוּ במעט, ויאפשר לשופט אחר מן ההרכב לכתוב את פסק הדין. הערכנו, הערכה עמוקה וכנה, את מוסר העבודה שלו. לא בכדי לא נזקקו לשופט לוי שלושת חודשי הכתיבה להם זכאי כל שופט לאחר פרישתו. את כל חובות הכתיבה שלו סיים עם פרישתו, בהגיעו לגיל 70".
כל מי שהכיר את השופט לוי, זכרונו לברכה, התוודע לאישיותו המיוחדת – הספיד הנשיא גרוניס. "דמותו הקרינה אצילות וכך התייחס לכל הסובבים אותו. עוצמתו הרבה הייתה בשקט שהפגין. הוא היה אדם חריף, דעתן ומהיר מחשבה. הוא עמד על עקרונותיו, ונותר לא אחת, כידוע, בדעת מיעוט".
הנשיא גרוניס, כשופט שבעצמו לא פעם נותר בדעת מיעוט, ציין עוד כי "לא תהא זו גוזמה לומר שחלק מדעות המיעוט המהדהדות שלו תרמו לעיצוב המשפט הישראלי לא פחות מפסקי הדין בהם הוביל את דעת הרוב. הוא לא הִרבּה להתרועע ברבים ושמר מכל משמר על יושרתו המקצועית. הוא היה צנוע וענו, הגון וישר מאין כמוהו. על אף החזות המופנמת שלו, היה הוא איש חם ומסור, בראש ובראשונה לבני משפחתו. תמונות בני המשפחה עיטרו את לשכתו ומילאו אותו אושר וגאווה. הוא היה קשור מאוד גם לחברי לשכתו, חלקם ליוו אותו שנים ארוכות בבית המשפט העליון".
נדמה כי לא ניתן היה שלא להספיד את השופט לוי כמי ששמו נקשר לא אחת בשיח החברתי המעמדי והעדתי בישראל, כמי שעלה לארץ מעיראק בשנות ה-50 והתגורר עם הוריו במעברה. "הוא עצמו מעולם לא נופף בדגל הזה", ציין הנשיא גרוניס, "אולם רגישותו החברתית ניכרה בכל אחת מפסיקותיו, כמו גם בדרכו השיפוטית הייחודית. דבריו הנכוחים נגד הפליה, בה ראה 'רעה החודרת לבסיס המשטר הדמוקרטי, מחלחלת ומקעקעת את יסודותיו, עד שלבסוף היא מביאה להתמוטטותו ולחורבנו', היו לחלק מן הקאנון המשפטי ביחס לזכות לשוויון (בג"ץ 2618/00 חברת פארות בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד נה (5) 49, 57 (2001)). תפיסה זו עמדה ביסוד פסיקותיו הידועות במשפט הציבורי, אך לא פחות מכך, עמדה היא ביסוד תפיסתו המשפטית והערכית כשופט וכאדם. לא אחת באה היא לידי ביטוי בהתנהלותו באולם הדיונים, באופן שבו היה מתייחס לבעלי הדין וביכולתו להשרות את התחושה כי מבין הוא לליבם ומזדהה עם כאבם. אדם הוא תבנית נוף מולדתו, וכך היה גם השופט לוי".
"קולו הייחודי נדם"
הנשיא גרוניס סיים את הספדו בזיכרונות על פרישתו של השופט לוי מכס השיפוט: "כשהתקרב מועד פרישתו מבית המשפט העליון סירב השופט לוי לקיים את טקס הפרישה המסורתי באולם ג'. בצניעותו, בחר לפרוש בשקט, מבלי ששבחו יצוין בפניו. צר לי מאוד שכל מעלותיו נזכרות עתה, במעמד עצוב זה. הוא ראוי לשבחים אלה, גם אם ודאי היה סבור שהמידה עלתה על הנדרש".
הנשיא בדימוס אהרן ברק אמר מעל קברו כי "הוא פרץ מעבר לגבולות מוכרים וההיסטוריה תשפוט אם צדק. הוא הביא איתו רגישות חברתית, כתב על שוויון, הגנת החלש, כבוד האדם וקיום בכבוד. קולו היה ייחודי, והקול הזה נדם. האיש המיוחד איננו עוד ועל כך אני בוכה".
"אנו עדיין המומים מהסתלקותו הפתאומית", הודתה הנשיאה בדימוס דורית ביניש. "אדמונד היה איש מידות ואיש ערכים, סגור ומופנם, פורץ דרך, אמיץ, גלוי וישיר כשהיה נלחם על עקרונותיו. לא היה איש רעים לשיחה בטלה בזמן העבודה אבל חריצותו הייתה יוצאת דופן מוכן. מי שזכה לחברותו זכה בידיד אמת. התוויות של שופט ימני ובמיעוט, אין בהן ממש – הוא היה רודף צדק ורגיש למצוקת כל אדם, זה הנחה אותו בהחלטותיו", הדגישה ביניש.
השופטת אסתר חיות נזכרה בפגישתה הראשונה עם השופט לוי לפני כ-20 שנה, עת מונתה לשופטת בפועל בבית המשפט המחוזי בתל אביב והשופט לוי שימש אז כראש הרכב ערעורים וראש הרכב פשעים חמורים. "ראיתי לפניי איש זקוף-קומה, בעל חיתוך דיבור מתון ושקט ועיניים תכולות וצלולות", אפיינה השופטת חיות. "ראיתי לפניי שופט אשר כבר בהתרשמות ראשונה לא ניתן שלא להבחין בהתנהלות האצילית המאפיינת אותו, המעוררת כבוד והערכה מצד כל הסובבים אותו".
יושרה ללא פשרות
השופטת חיות ציינה כי לוי היה "אדם יחיד ומיוחד. איש תם וטהור שתוכו כברו, שנאה דורש ונאה מקיים, איש חכם ועניו המחויב לתפקידו והמקדיש לו את מלוא זמנו ומרצו. חשוב לומר שמעולם לא זכית באור מן ההפקר, כל מה שהשגת בחייך השגת בעבודה מאומצת וקשה בזכות היכולות יוצאות הדופן שבהן ניחנת ובזכות כישוריך האינטלקטואליים המופלגים. אף שהסתופפות בחברה ורקימת קשרים לא אפיינו אותך, זכיתי לקשור עמך ידידות נפש אמיצה וקרובה שהתרחבה והייתה לקשר אמיץ גם בין שתי המשפחות שלנו.
"היית איש מאמין וירא שמים אך ניתן לומר עליך כי שפיטתך אומנותך. אהבת את מלאכת השפיטה והפרישה ממנה הייתה קשה לך. אכן היית רב אומן כשופט. פענחת את סוד הקיצור בכתיבה מבלי שייחסר בהחלטותיך דבר הדרוש להכרעה ובלא שייגרע משהו מן החמלה האנושית ומאהבת הבריות שכה אפיינו אותך".
השופטת חיות הזכירה החלטה אחת שנתן השופט לוי עוד בשנת 2004 כאשר הועבר לטיפולו עניינו של מערער מסוים בפלילים שהגיש בקשה לקיים משפט חוזר. לאחר שהבקשה הועברה לטיפולו של השופט לוי, הגיעה אליו בדואר תעודה שאותה שיגרה עמותת "צדק צדק תרדוף", ובה דברי שבח והערכה והבעת אמון בשופט לוי כמי שצפוי לפסוק בעניינו של אותו מערער וכמי שיעשה משפט צדק. "ומה עשית אתה עם קבלת אותו המסמך? החלטת, לאחר התלבטות, לפסול את עצמך מלהוסיף ולדון בתיק זה וכתבת שם 'בניגוד להשקפת אותה עמותה אינני סבור כי אני ראוי לתודה או הערכה על פועלי כשופט. מאידך, חוששני שמשלוח התעודה נועד להשפיע על דרך הטיפול בבקשה' (מ"ח 8093/04). החלטה קצרה זו שלך מגלמת את תמצית אישיותך המיוחדת – ענווה לצד יושרה ללא פשרות בכל עניין ועניין".
יהי זכרו ברוך.
לקריאה נוספת, ראו:
שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי הלך אמש לעולמו בגיל 72
