לוי, יליד עיראק, היה במשך שנים ארוכות השופט המזרחי היחיד בביהמ"ש העליון והשופט היחיד בעל עבר פוליטי מובהק. במשך כל שנות כהונתו ניהל לוי מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית וביטא רגישות נדירה לעוולות חברתיות
שופט בית המשפט העליון בדימוס, אדמונד א' לוי, הלך אמש לעולמו בגיל 72 בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. הלווייתו תתקיים היום (יום ד'), י' באדר ב' התשע"ד (12.3.2014), בשעה 15:30, בבית העלמין הישן ברמלה. ביקורי תנחומים בבית המשפחה שברחוב הגבורה היהודית 28, ראשון לציון.
נשיא בית המשפט העליון ושופטיו, מנהל בתי המשפט, שופטי ועובדי מערכת בתי המשפט הביעו את השתתפותם בצערה של משפחת לוי על פטירתו של כבוד השופט והבעת תנחומים.
בהלווייתו יישאו דברים בשם הרשות השופטת נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס, שרת המשפטים ציפי לבני והשופטת אסתר חיות.
הליך רגיל ליגאל עמיר
השופט אדמונד לוי נולד בעיראק, ובמשך שנים ארוכות היה לא רק השופט המזרחי היחיד בבית המשפט העליון, אלא גם השופט היחיד בעל עבר פוליטי מובהק. לוי היה בעברו איש "חירות" מוצהר, ואף כיהן מטעם מפלגת "הליכוד" כסגן ראש עיריית רמלה.
לאחר שבמשך שבע שנים עבד כעורך דין פרטי, ב-1977 כיהן לוי כשופט צבאי, וכעבור שנתיים מונה לשיפוט בבית משפט השלום ברמלה. כעבור חמש שנים נוספות קודם לוי לשפיטה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. לוי דן בעיקר בתיקים פליליים, והתבלט כשופט יעיל וקפדן. בין השאר ניהל את משפטו של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, והקפיד שהמשפט יתנהל כמשפט פלילי רגיל. הדבר עורר את רוגזה של לאה רבין, אך בהקראת פסק הדין חרג לוי מעט מהיובשנות המשפטית והכליל בתוכו שירים שנכתבו על הרצח.
השופט לוי היה השופט המחוזי שהרשיע בזמנו את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בעבירת הפרת אמונים, אבל זיכה אותו מעבירת שוחד. בערעור שהגישה הפרקליטות לבית המשפט העליון התהפכה התוצאה ושבס זוכה, אבל בדיון הנוסף שנערך לימים בהלכה החדשה התיישרו השופטים לפי תוצאתו הראשונה של השופט לוי, והרשיעו את שבס בהפרת אמונים. מאז, כידוע, "הלכת שבס" היא שם דבר בתחום עבירות צווארון לבן.
אקדח לרקתם של השופטים
מאז שקודם בעזרת הנשיא אהרן ברק והשופטת דליה דורנר (שהכירה אותו כשופט צבאי) לשיפוט בבית המשפט העליון ב-2001, לוי התגלה במאות פסקי הדין שלו כשופט אקטיביסט בדומה לברק, הדוגל בהתערבות שיפוטית מוגברת בהחלטות שלטוניות. הגם שיש שיאמרו כי לוי דווקא שומר לא אחת על סמכויותיה של הכנסת. לאחר שנים שבהן מיעט להתבלט, החל השופט לוי לבטא קול שמרני, מסורתי, חברתי ואף ימני ודתי-לאומי בפסיקותיו.
למרות היותו שונה מאוד באורח חייו הסגפני מהמיליה של חבריו ההגמונים-האליטיסטים לכס השיפוט בבית המשפט העליון, לוי נבחר לכהונה בוועדה לבחירת שופטים ושימש לצד הנשיאה דורית ביניש ואיילה פרוקצ'יה, שאף הן פרשו בינתיים לגמלאות. "כמי שהקדיש את מרבית חייו הבוגרים למערכת המשפט, זו יקרה לי, ככל הנראה הרבה יותר מאלה שנקלעו אליה כ'אורחים לרגע' ומתהדרים לשווא בתואר של מי שמבקשים את טובתה" – הטיח דברים כדורבנות אלה השופט לוי במכתב אישי חריף ששיגר לשר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, במסגרת המחלוקת הטעונה סביב שאלת כינוסה של הוועדה לבחירת 32 שופטים חדשים ב-2008. על השר פרידמן "להרכין ראשו", כלשונו של השופט לוי, בפני פסיקתו של בית המשפט העליון, "כאזרח וקל וחומר כשר המשפטים".
בהזדמנות אחרת ביקר את השר פרידמן על כך שבעוד שופטי בג"ץ יושבים על המדוכה של הסדר הטיעון שחתם היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז עם נשיא המדינה דאז משה קצב בפרשת האונס שבה לימים הורשע – פרסם השר פרידמן את יוזמתו לצמצם את השפיטות בבג"ץ, כך שהשופטים לא יוכלו לדון בעתירות העוסקות בנושאים כלכליים, ביטחוניים או בהחלטות התביעה הכללית. השופט לוי פירש זאת כהצמדת אקדח לרקתם של השופטים היושבים בדין: "זהו איום גס שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו ושנועד, ככל הנראה, להשפיע על פסיקותיה", כתב השופט לוי. "התנהלות זו הינה מתכון בדוק לפגיעה אנושה בדמוקרטיה, לסאוב השלטון ולשחיתות נמשכת".
הכרה חוקתית בזכות לכבוד
הרקע האישי של השופט לוי ניכר ומשליך על מאות פסקי הדין שכתב בעצמו עד היום בבית המשפט העליון. השופט לוי מבטא רגישות רבה לעוולות חברתיות, ונחשב לשופט הלוחמני ביותר בשחיתות הציבורית הפושה בשדה הפוליטי. כך למשל, כאשר נדונה בבג"ץ שאלת הקבלה לאוניברסיטאות, שביקשו לבטל את שיטת המצרף כתנאי קבלה שהקל על אוכלוסיות חלשות, "הצדיק" השופט לוי בדיון את מוצאו כמזרחי שגדל במעברה, והטיח בפרקליטת המוסדות להשכלה גבוהה: "אתם לוקחים אוכלוסייה שלמה וקובעים שיהיו חוטבי עצים".
במסגרת עתירה אחרת, שלימים תיזכר כהנחת היסוד להכרה בזכות היסוד לקיום מינימלי בכבוד כזכות יסוד חוקתית בישראל, השופט לוי נותר בדעת מיעוט מול שישה מחבריו שהחליטו לדחות את העתירות. לוי פסק כי מצדו, ההגנה השיפוטית על זכויות האדם צריכה להינתן לא רק לחזקים ולמבוססים. "מים רבים זרמו בנהר המשפט החוקתי מאז ניתן פסק הדין בפרשת בנק המזרחי. והשינוי הנורמטיבי במעמדן של זכויות האדם נשא עמו בשורה לרבים. הוא נשא עמו בשורה לנושים ולמנהלי תיקי השקעות. הוא נשא עמו בשורה לשוחרת קורס הטיס ולמבקשת להימנות על דירקטוריונים ממשלתיים. סבורני כי ברוח זו נכון לקבוע כי השינוי נושא עמו גם בשורה לעותרים שעניינם שאוב מלב-לבו של הצורך בהכרה חוקתית בזכות לכבוד".
פסק דין חשוב נוסף שלשופט לוי היה חלק בפרסומו שינה את מצבם של עובדים זרים העובדים בישראל (מרץ 2006), בו ביטלו שופטי בג"ץ את "הסדר הכבילה" שמכוחו לא יכלו עובדים זרים להשתחרר מהמעסיק שהביאם ארצה, והיו תלויים בחסדיו, אחרת יפוג רישיון שהייתם בישראל. "הסדר הכבילה למעסיק פוגע בזכויות היסוד של העובדים הזרים", פסק אז השופט לוי, "הוא פוגע בזכות הטבועה לחירות. הוא פוגע בחופש הפעולה של האדם. הוא מאיין את האוטונומיה של הרצון החופשי. הוא רומס את הזכות היסודית להשתחרר מחוזה עבודה. הוא שולל כוח מיקוח כלכלי בסיסי מצד חלש ממילא ליחסי העבודה. אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו. חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף לפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי מידתית בזכויות יסוד. אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של גלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים".
מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית
מאותם ערכים חברתיים נותר השופט לוי בדעת מיעוט בפרשת הקמת בתי הסוהר הפרטיים בישראל. בעוד שדעת הרוב של שופטי בג"ץ קיבלו את העתירה וביטלו את הקמתו של בית הסוהר הפרטי, משיקולים של שמירה על זכויות האדם – הכריע השופט לוי כי דווקא בתי הסוהר הפרטיים עשויים לשמר תנאי קיום בסיסיים נאותים יותר לאסירים.
מלחמת החורמה שחרת על דגלו השופט לוי בשחיתות הציבורית בולטת בעיקר בהחמרת עונשו של השר לשעבר, שלמה בניזרי מש"ס, ובהטפות המוסר מהנדירות בפסיקה להתנהלותם של הרב הראשי יונה מצגר והשר לשעבר חיים רמון. "מציאות קשה, שכמותה לא ידענו בעבר, הולכת ומתהווה לנגד עינינו", אפיין אז השופט לוי. "בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים שבהם ניצלו אנשי ציבור את מעמדם ואת כוח השררה כדי להיטיב עם עצמם... כישלונות כה רבים של אישי ציבור הם בעיניי תסמינים של מחלה, ואפשר שהסכנה הגלומה בהם אינה נופלת מכל סכנה ביטחונית קיומית אחרת... חמורה בעיניי לא פחות היא העובדה שהחברה בישראל מסתגלת אט-אט לגילויי השחיתות, ומתייחסת אליהם כמעט בשוויון נפש. אפשר שהדבר נובע מחוסר אונים ומהיעדר אמונה ביכולת לשנות את המציאות, ואפשר שמקורו בדעה הרווחת כי בכירים שסרחו זוכים לגישה סלחנית". מנגד, השופט לוי ביקר נוקבות את הדלפות המשטרה והפרקליטות מחדרי החקירות של אישי ציבור, דוגמת שר החוץ אביגדור ליברמן.
"לימוד התורה חיוני"
פסיקה אחרת של השופט לוי, שבה דעתו התקבלה על חבריו השופטים, הייתה לאסור על מימון בתי ספר חרדים שלא ילמדו את "תוכנית הליבה" של משרד החינוך. מנגד, נותר השופט לוי בדעת מיעוט בסוגיית תשלומי גמלת הבטחת הכנסה לאברכי הכוללים, ופיאר את לומדי התורה על כי תורתם אומנותם. "גם אם יהיו חולקים על השקפה זו", פסק השופט לוי, "נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים. הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית. העולה מכך הוא שהרכיב של מיצוי כושר ההשתכרות העומד בבסיסו של חוק הבטחת הכנסה, אינו ישים לעניינם של לומדי התורה, שהרי תורתם היא אומנותם".
השופט לוי הוסיף אז כי "המחלוקת סביב השאלה אם פרנסתם של לומדי תורה צריכה להיות מוטלת על הציבור, אינה חדשה עמנו. ברם, לענייננו חשוב שהעם בישראל, באמצעות הגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה – סבר כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. זו החלטה ערכית שמקורה בהכרה כי לימוד התורה חיוני לעם ישראל, ואינני סבור כי בית המשפט רשאי לשנות ממנה, מה גם שלכך הוקצו סכומים צנועים ביותר, ואף הם הותנו בעמידה בתנאי הזכאות, שנועדו לאפשר קיום בסיסי בלבד ולא מעבר לכך".
לוי היה גם שופט יחיד שהתיר למשה פייגלין להתמודד בבחירות לכנסת, והנה כיום הוא משמש כחבר מן המניין בכנסת ישראל. כאשר המשטרה התנגדנה לאפשר לפעילי ימין לקיים תהלוכה בתוך העיר אום אל-פחם, אמר השופט לוי בדיון טעון שנערך בבג"ץ: "אתם זוכרים שאום אל-פחם זה בשטח השיפוט של מדינת ישראל? הפגנה פעוטה, ומדינת ישראל שאומרת שיש לה צבא ושוטרים לא יכולה לאבטח דבר כזה? האיומים ימשיכו להישמע", הטיח השופט לוי בנציגי הפרקליטות והמשטרה.
המשפט העברי נשאר מחוץ לרוב הפסיקות
מנגד, הצטרף השופט לוי לחבריו השופטים כשתמך בהסרת גדר ההפרדה סביב הישוב "אלפי מנשה" והחלפתה בגדר שלא תקיף יישובים פלשתינאים. הגם שלרוב נותר השופט לוי בדעת מיעוט בפסיקות של בג"ץ בעלות המשמעות הציבורית, כמו במקרים של אישור תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף ופתיחת כביש 443 לנסיעת פלשתינאים, בשני פסקי דין בולטים יותר של בג"ץ – פסק הדין שהכשיר משפטית את חוק טל, המסדיר את גיוסם של בני הישיבות, ופסק הדין שהכשיר משפטית את "חוק האזרחות", המונע נישואי התבוללות בין פלשתינאים ליהודיות ולחיות בישראל (שהוכשר ברוב של שישה נגד חמישה שופטים) – השופט לוי נמנה עם דעת הרוב שהכריע את הכף.
רבים סבורים שכשופט חובש כיפה סרוגה קרא השופט לוי דרור למשפט העברי בפסיקותיו, אבל מחקר מקיף שערך בזמנו ד"ר יובל סיני על היישום של המשפט העברי בבתי המשפט בישראל העלה כי השופט לוי דווקא ממעט למדי להשתמש במשפט העברי. כך, ב-2,369 פסקי הדין שלו רק בפסק דין אחד העיר בהערת אגב הקשר למשפט העברי ובפסק דין אחד נוסף השתמש השופט לוי בעקרונות המשפט העברי. על פי המחקר, השופט לוי השתמש ב-0.16% בלבד מכלל פסקי הדין שלו במשפט העברי. עם זאת, השימוש הנמוך של השופט לוי במשפט העברי נובע בין השאר גם בשל היותו פליליסט, כלומר שופט שדן בערעורים המוגשים לבית המשפט העליון בעניינם של עבריינים.
כשופט ממוצא מזרחי-ספרדי יחיד בבית המשפט העליון, לא לחינם השופט לוי נלחם בחורמה נגד מה שנדמה בעיניו כ"אפליה גזענית פסולה" של אחיו הספרדים על ידי האשכנזים. פסק דינו והחלטותיו בפרשת "בית יעקב" בעמנואל ביטא את נחישותו להילחם בהדרה של אחיו המזרחים בישראל. "אפילו אם ילקו אותי מאה מלקות – לא אצליח לדבר בהברה אשכנזית", אמר לוי באחד הדיונים.
"ההתנתקות אינה חוקתית"
בפרשה מתוקשרת נוספת, בעתירתן של בנות-הזוג טל ואביטל ירוס-חקק לאפשר להן לאמץ הדדית זו את ילדיה הביולוגיים של זו, נותר השופט לוי בדעת מיעוט שמרנית מול עמדת הרוב הליברלית. דרישתן התקבלה בפסק דין תקדימי שפרסם בג"ץ, אבל השופט לוי אמנם ביטא אמפתיה לרצונן לכונן משפחה, אבל המליץ שהדבר ייעשה על ידי המחוקק ולא באמצעות בית המשפט: "בשלה העת לבחון את מידת התאמתו של חוק האימוץ לצורכי השעה, שכמסתבר שונים הם לא אחת מהמציאות שעמדה לנגד עיניהם של מעצביו המקוריים של החוק".
השקפת עולמו הפוליטית התבטאה בעיקר בפסיקתו בדעת מיעוט בודדת בבג"ץ תוכנית ההתנתקות. בפסק דינו זה השופט לוי הביא עד אבסורד את התשתית האינטלקטואלית שהניח הנשיא ברק באקטיביזם השיפוטי שלו. ברק כמובן כתב את פסק הדין בשם שאר שמונת השופטים, אבל השופט לוי קבע כי ההתנתקות כולה אינה חוקתית, שכן מדובר בפגיעה בכבוד האדם בשעה שלכל אדם נתונה זכות יסוד לבחור את מקום מגוריו, ופסק כי "תוכנית ההתנתקות תרופתה היא להתבטל ולעבור מהעולם".
בין נימוקיו ציין לוי את הונאת הבוחרים שנעשתה בידי ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון המנוח, שהתחייב במסע הבחירות שלא לסגת מעזה. בנוסף, ציטט השופט לוי בהרחבה רבה נימוקי פוליטיקאים ואנשי ביטחון שסברו כי התוכנית מסוכנת. בעיקר הוא הדגיש את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל בכללותה, ולפיכך את היותה של התוכנית "שלילה של זכות יסוד שאין נעלה ממנה".
חותם עמוק על בית המשפט העליון
מהפורום המשפטי למען ישראל נמסר כי הם אבלים על פטירתו של השופט לוי, שהיה בעיניהם ל"קול צלול וברור שלא השתטח אפיים מול הרוב בבית המשפט העליון. השופט לוי ייזכר תמיד בשל עמדתו האמיצה לשמירת זכויות האדם של מתיישבי גוש קטיף כשממשלה דורסנית החליטה לגרשם".
נחי אייל, מנכ"ל הפורום, אומר כי ביום כזה ראוי שממשלת נתניהו תפעל לאמץ את דו"ח לוי, מסמך משמעותי שמחזיר לשיח המשפטי את האמת על זכותו של העם היהודי על ארצו, מול הסתה ועיוות מתמשך בן שנים.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הביע צער עמוק על פטירתו של השופט אדמונד לוי, ואמר: "אני מרכין ראש על פטירתו של השופט לוי. הוא היה מבכירי השופטים בישראל. אדמונד לוי עבר את כל שלבי מערכת השיפוט עד כהונתו בבית המשפט העליון, שם הותיר חותם עמוק. אדמונד לוי היה חריף מחשבה בעל עצמאות אינטלקטואלית יוצאת דופן, ובעל יכולת מרשימה לנתח מצבים מורכבים. הוא היה ישר כסרגל ולא התיירא להביע את דעתו פעם אחר פעם בנושאים השנויים במחלוקת. עם ישראל, מדינת ישראל, וארץ ישראל היו בראש מעייניו".
יהי זכרו ברוך.
