השופטת דפנה ברק ארז קבעה כי המוכרים הפלסטינים, שמכרו את הזכויות לחברה ישראלית באמצעות "איש קש", ידעו או חשדו ועצמו עיניהם בכל הנוגע לזהות היהודית של הרוכשים ונטלו את הסיכון בנושא זה
בית המשפט העליון הכריע בערעור בעניין המאבק על הזכויות ב"בית השלום" בחברון, שנרכש מבעליו הפלסטינים על ידי חברה ישראלית – טל בניה והשקעות קרני שומרון – באמצעות שימוש ב"איש קש" מטעמה. בית המשפט קבע כי אין להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי לפיהן הזכויות נרכשו על ידי החברה כדין, וכי המוכרים "ידעו או חשדו ועצמו עיניהם" בכל הנוגע לזהות היהודית של הרוכשים ונטלו את הסיכון בנושא זה. מנגד, נדחו טענות המוכרים בדבר ביטול ההסכם בהסכמה או מחמת אי תשלום התמורה, אולם נקבע כי אכיפת ההסכם כפופה לתשלום יתרת התמורה שטרם שולמה על ידי החברה.
המערערים (המוכרים) היו במועד הרלוונטי בעלי זכויות אובליגטוריות ביחס לחלק ממקרקעין בעיר חברון בסמוך למערת המכפלה, שעליהם נבנה מבנה בן ארבע קומות. המקרקעין היו רשומים בלשכת הרישום באזור, והזכויות לגביהם הוקצו למערערים באמצע שנות התשעים בעקבות הסכם חלוקה שערך הבעלים הרשום של המקרקעין – בן משפחתם.
בסמוך לאחר קבלת הזכויות החלו המערערים לבצע עבודות בנייה בנכס, כאשר בשלב זה דלתות הכניסה אליו נסגרו בשערי ברזל ונותרו נעולות מטעמים ביטחוניים. החברה הישראלית התעניינה בנכס, ומסיבות פוליטיות ערכה משא ומתן לרכישת הזכויות בו באמצעות צד שלישי ששימש איש קש מטעמה.
עם סיום המשא ומתן נחתמו שלושה הסכמים בין הצדדים: הסכם לרכישת הזכויות באמצעות נאמן, הסכם מכר בין איש הקש למוכרים והסכם מכר נוסף לפיו רכשה החברה באמצעות הנאמן את זכויות איש הקש בנכס. במהלך אותה תקופה, הגיעו שמועות לאוזניהם של המוכרים לפיהן איש הקש היה שלוח של רוכשים יהודים, ולפיכך, על מנת להפיג את חששותיהם מהשלמת העסקה הסכימה החברה כי רוכש הזכויות הרשמי בנכס מטעמה יהיה אדם אחר, שייח' שלטענתה זוהה עם ארגון החמאס.
ראיות חיצוניות לתקפות הסכם המכר
לצורך כך נחתם הסכם נוסף, אך עם זאת היה ברור למוכרים כי הרוכש הנכון הוא איש הקש ובמסמך נפרד אישרו כי הזכויות בנכס שייכות לו ולא לשייח'. באחד הימים, משביקשו נציגי החברה להכנס לנכס, פנה המערער למשטרה וטען כי הם פלשו לנכס שלא כדין.
במקביל, הגישה החברה למינהל האזרחי ביהודה ושומרון בקשה להיתר עסקה לרכישת הנכס, אך בקשתה נדחתה. לאחר בחינת הדברים, מצאה משטרת חברון כי חלק מהמסמכים היו מזויפים ופעלה לפינוי החברה. בנוסף, עתירת החברה למנוע את סילוק ידה מהנכס נדחתה בבג"צ. לאור האמור, הגישה החברה תביעה לסעד הצהרתי על זכויותיה בנכס, או לחלופין לאכיפת ההסכמים.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי הזכויות בנכס נרכשו כדין על ידי החברה באמצעות איש קש מטעמה. בתוך כך נדחו במלואן טענות המוכרים שהכחישו לחלוטין קבלת כל תשלום מלבד מקדמה, וטענו כי ההסכם בוטל. נקבע, כי גרסתם של המוכרים לא הייתה מהימנה וכי אלו התקשרו בהסכם על אף שידעו או חשדו בדבר גורם יהודי המעוניין לרכוש את הנכס. המחוזי הורה על אכיפת הסכם המכר והעברת החזקה בנכס לידי החברה.
השופטת דפנה ברק ארז דחתה את הערעור על פסיקת המחוזי וקבעה כי בחינת מכלול הראיות מעלה כי לא זו בלבד שהצדדים לא הסכימו על ביטולו של החוזה, אלא שהמוכרים אף העידו בהתנהגותם על כך שהחוזה תקף. כמו כן, אל מול עדותם הבלתי מהימנה של המוכרים, הציגה החברה ראיות חיצוניות המבססות את טענתה לפיה ההסכם לא בוטל, ובכלל זאת חשבוניות בגין קבלת תמורה לאחר מועד הביטול הנטען, ראיות הסותרות את התצהיר שהוגש בשמו של איש הקש, וכן ראיות על ביצוע שיפוצים בנכס עבורו. בנסיבות אלו, אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי.
גילוי נאות לאומי
השופטת ברק ארז ציינה כי המחוזי אכן לא דן מפורשות בטענת המוכרים לפגמים בהסכם, אולם הטענות שהועלו במישור זה היו רפות ולא הוכחו. לגופו של עניין קבעה השופטת כי טענת המוכרים בכל הנוגע לאי גילוי זהותו של הרוכש לא כוונה נגד זהותם של הרוכשים הספציפיים, אלא נגעה להיותם "יהודים". משכך, היא מגלמת לכאורה הנחה לפיה במשא ומתןמ לקראת כריתת חוזה לרכישת מקרקעין חייב כל צד לגלות למשנהו את קבוצת ההשתייכות (הלאומית, דתית וכו') שעמה הוא נמנה. הנחה זו מעוררת שאלות נכבדות ומורכבות, אולם עובדות המקרה אינן מחייבות הידרשות אליהן, שכן המערערים "ידעו או חשדו ועצמו עיניהם" עוד בעת החתימה על הסכם הרכישה בנוגע לכך שגורם יהודי עומד מאחורי העסקה, וכן לאור הימנעותם לפעול לביטול החוזה תוך זמן סביר לאחר שנודעה להם זהות הרוכשים האמיתיים.
השופטת הדגישה כי המוכרים אף המשיכו לקבל תשלומים עבור הנכס מאת איש הקש, ולמעשה הפעם הראשונה שבה הביעו את התנגדותם להסכם הרכישה היתה כשלוש שנים מאוחר יותר, כאשר פנה המוכר למשטרה לאחר כניסת נציגי החברה לנכס. בעניין זה, כבר נקבע בפסיקה שקבלת טובת הנאה על פי הסכם לאחר שנודעה לצד להסכם עילה לביטולו, עשויה להיחשב כוויתור על זכות הביטול, ולכן קבלת התשלומים בגין התמורה לנכס על ידי המוכרים מעידה כי הם ויתרו על זכות הביטול של ההסכם, ככל שהייתה להם זכות כזו.
האכיפה תחכה לסיום התשלומים
השופטת ברק ארז דחתה גם את טענת המוכרים לביטול החוזה עקב הפרתו על ידי איש הקש, שהתבטאה בכך שלא שילם להם את מלוא התמורה. לאחר בחינת הדברים, הגיעה השופטת למסקנה כי החברה אכן לא הצליחה להוכיח כי מלוא התמורה בגין הנכס שולמה על ידה, ולכן נשאלת השאלה האם מדובר בהפרת חוזה המקנה למוכרים זכות לבטלו ובאילו תנאים. בהקשר זה, גם על ביטול חוזה מחמת הפרתו חל העיקרון המחייב שהביטול יהיה תוך זמן סביר מאז נודעה ההפרה לנפגע. אולם במקרה זה, גם לאחר שעברה התקופה עליה סיכמו הצדדים לתשלום והתמורה טרם שולמה להם, לא הודיעו המוכרים לאיש הקש על ביטולו של ההסכם, אלא המשיכו וקיבלו לידיהם כספים נוספים, וגם לאחר קבלת התשלום האחרון לא הודיעו על ביטול החוזה, לא דרשו את קיום החיוב ואף לא נתנו ארכה לקיומו.
לכך, נקבע, יש לצרף את הצהרת החברה בדבר נכונותה לשלם את שארית התמורה בגין הנכס. לאור האמור, נדחתה טענת המערערים לביטול ההסכם עקב הפרתו, אולם נקבע כי אכיפתו תתאפשר רק לאחר תשלום מלוא התמורה.
המערערים יישאו בהוצאות החברה בסכום של 30 אלף שקל.
ע"א 8012/12
