העירייה טענה כי מדובר בעובדת בעייתית שהתנהלו בעניינה הליכים רבים בביה"ד לעבודה ובביה"ד למשמעת. ביה"ד הארצי לעבודה דחה את מסקנות ביה"ד האזורי כי העובדת פעלה ממניעים פוליטיים וקבע כי פיטוריה נעשו בניגוד לחוק
בית הדין הארצי קיבל ערעור שהגישה ג'קלין סויסה נגד עיריית יהוד וקבע כי סויסה היא חושפת שחיתויות שפיטוריה נעשו שלא כדין והיא זכאית לפיצוי בסך של 120 אלף שקל והוצאות משפט בסך של 25 אלף שקל.
סויסה עתרה בתביעותיה לבית הדין לעבודה בתל אביב להצהיר על ביטול פיטוריה והשבתה לעבודתה בעיריית יהוד, לשלם לה את שכרה ולהכריז כי היא זכאית להגנה בהיותה חושפת שחיתויות בהתאם לחוק הגנה על עובדים שחושפים עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין בשירות הציבורי.
החל משנת 1982 היתה לסויסה קפיטריה שאותה הפעילה בשטח עיריית יהוד. לאחר עשור, בשנת 1992, "התקדמה" סויסה להיות עובדת של העירייה ומאז מילאה שורת תפקידים, האחרון בהם עוזרת סגן ראש העיר לענייני איכות הסביבה ואחראית על קבלני הגינון ועל מנהל מחלקת הגינון.
בין סויסה לעירייה התנהלו במשך השנים הליכים רבים בבית הדין לעבודה בתל אביב ובבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. ברקע התביעות שררו יחסים עכורים בינה לבין העירייה. לטענת סויסה, העירייה התנכלה לה משך שנים אך ורק בשל היותה חושפת שחיתויות ומעשים פליליים לכאורה של בכירים בעירייה.
ליקויים נקודתיים בעבודת העירייה
העירייה טענה מנגד כי אין מדובר בחושפת שחיתויות אלא בעובדת בעייתית, אשר משך שנים נהגה לעשות בעירייה ככל העולה על רוחה, פעלה בחוסר תום לב וממניעים זרים. לאחר שלא התייצבה לעבודה משך תקופה ארוכה ומשלא נמצא לה תפקיד אחר, היא פוטרה.
השופטת מיכל לויט מבית הדין לעבודה בתל אביב דחתה את מרבית התביעה שהגישה בזמנו סויסה, למעט תשלום הפרשי שכר. נקבע כי סויסה פעלה מתוך מניעים פוליטיים מובהקים ואיננה בגדר חושפת שחיתויות, וכי בפועל בדיקות וחקירות שנערכו על ידי גורמים שונים בעקבות תלונות שהגישה סויסה ביחס לתפקוד העירייה העלו כי לכל היותר נפלו ליקויים נקודתיים בלבד בעבודת העירייה.
אולם, בית הדין הארצי קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי סויסה היא חושפת שחיתויות כמשמעות מונח זה בחוק הגנה על עובדים, ופיטוריה נעשו בקשר לכך, ובעוד שהליך בירור משמעתי מתנהל כנגדה בקשר לאותה עילה.
סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד, השופט אילן סופר ונציגי הציבור פסקו כעת כי סויסה עמדה בנטל להוכיח כי לתלונות שהגישה הייתה השפעה ממשית על התנהלות הגורמים בעירייה בכל הקשור לתנאי עבודתה בכלל ועל פיטוריה בפרט.
המסד לפיטורי סויסה היה חוסר הסכמתה לעבוד עם סמנכ"ל ראש העיר משה ויזן. בית הדין קבע כי לא היה מקום לקבוע כי ויזן יהיה ממונה עליה, בין השאר, בשל התלונות שהגישה נגדו. העירייה גם לא הראתה כי ויזן היה בעל התפקיד היחיד שיכול היה להיות הממונה על סויסה. בנסיבות אלו, החלטת העירייה להפוך את ויזן לממונה על סויסה, הייתה בלתי סבירה ונבעה משיקולים זרים.
משהעירייה גילתה את דעתה כי היעדרותה של סויסה מהעבודה, ששימשה גם היא בסיס לפיטוריה, מהווה עבירת משמעת וזאת כאשר הגישה כנגד סויסה כתב אישום בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, היה עליה להימנע מפתיחת ההליך המנהלי לפיטורי התובעת ולהמתין לכל הפחות לתוצאות ההליך המשמעתי. במקרה כזה הייתה העירייה צריכה לשקול מחדש האם יש מקום לפטר את סויסה ואם כן, באיזה עילה. עצם זיכוייה של סויסה על ידי בית הדין המשמעתי לעובדי הרשות המקומית מעבירות המשמעת שיוחסו לה, ושבגינן פוטרה, מחזק את המסקנה כי העירייה התנכלה לה על רקע תלונותיה הרבות על גורמים שונים בעירייה וכי פיטוריה נעשו שלא כדין.
עם זאת, נוכח חלוף הזמן, עצם ביצוע תפקידה של סויסה על ידי עובדים אחרים, וביטול תקן משרתה, בית הדין הארצי מצא כי אין זה נכון להורות על השבתה לעבודה אלא לקבוע לה פיצוי כספי. בקביעת שיעור הפיצוי, נלקח בחשבון גם את ההיבט העונשי שיש לייחס להתנהלות העירייה כלפי סויסה, לרבות העוול הכבד שנגרם לה בהליך הפיטורים, ובהליכים שקדמו לו, בהם משך תקופה ארוכה לא שולם לה שכר, תוך שכאמור יוחסו לה עבירות משמעת – אשר היא זוכתה מהן. עוד נשקלה העובדה כי סויסה לא תבעה פיצוי לפי חוק הגנה על עובדים.
על כן, נפסק לה פיצוי בגובה של 24 משכורות, על בסיס שכר הבסיס המשוערך של סויסה סמוך למועד הגשת התביעה, שעמד על סך 5,000 שקל, ובסה"כ 120 אלף שקל, וכן הוצאות משפט בסך 25 אלף שקל.
