בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את תביעתו של נשיא לשכת רואי החשבון לשעבר, רו"ח עופר מנירב, בעניין קמפיין שלילי שנוהל נגדו על ידי מתחרו, רו"ח יגאל גוזמן ז"ל, במערכת הבחירות הסוערות לנשיאות הלשכה ב-2009. מנירב יפוצה ב-80 אלף שקל, אך יישא בסכום זהה כשכר טרחה לפירמת רואי החשבון של גוזמן ופעיל מטעמו, שהתביעה נגדם נדחתה
לשכת רואי החשבון בישראל היא ארגון וולונטרי המאגדת בתוכה רואי חשבון המעוניינים בכך. בראש הלשכה עומד נשיא, הנבחר בבחירות אישיות, ישירות וחשאיות אחת לשלוש שנים. בין השנים 2000-2006, שימש כנשיא הלשכה רו"ח עופר מנירב, רו"ח ותיק בעל משרד עצמאי, אשר עמד בראש קבוצת חברים בולטים ופעילים. בבחירות לנשיאות הלשכה בשנת 2009, העמידה קבוצת מנירב מועמד מטעמה, רו"ח דורון קופמן, מולו התמודד רו"ח יגאל גוזמן ז"ל, שהיה אחד השותפים הבכירים בפירמת רואי החשבון BDO – אחת מחמש פירמות רואי החשבון הגדולות בישראל.
ההתמודדות בין השניים שיקפה את המאבק בין פירמות רואי החשבון הגדולות לבין משרדי רואי החשבון העצמאיים על השליטה בלשכה. כחודש לפני מועד הבחירות, התפרסמה בתקשורת ידיעה לפיה פרקליטות מיסוי וכלכלה החליטה להעמיד לדין פלילי את המועמד מטעמו של מנירב בכפוף לשימוע, בשל חשד כי סייע לחבר הכנסת לשעבר מיכאל רצון להשתמט ממס.
בעקבות זאת הודיע המועמד על פרישתו מהמרוץ לנשיאות הלשכה, ומנירב החליט להעמיד את מועמדותו שלו לנשיאות. בעקבות האמור, הוחלט במטה גוזמן לצאת ב"קמפיין נגטיבי" נגד מנירב, במסגרתו נשלחו נגדו מספר מיילים לכמה אלפים מחברי הלשכה. אחד מהמיילים, נשא את הכותרת "כל מה שמנירב חושב ורוצה לעשות ולא רוצה שתדע...", ומייל נוסף נשא את הכותרת "מה מנסה להסתיר עופר מנירב", אשר עסק במאבק משפטי שניהל מנירב בבוררות מול שני שותפיו למשרד וטענות ל"צו איסור פרסום" שהוציא על מנת להסתיר זאת. שני המיילים נשלחו בעילום זהות הכותב, באמצעות צד שלישי – חברה העוסקת בדיוור אלקטרוני לנמענים שפרטיהם מסופקים לה. הגורם שהזמין את משלוח המיילים ושילם בעבורם, הייתה חברת ארד תקשורת בע"מ, עבור רו"ח גוזמן ז"ל.
סכינים נשלפות
למשלוח המיילים היה הד תקשורתי שניכר גם בהמשך המאבק על ראשות הלשכה. כך, יום לאחר משלוח המייל השני, פורסמה בעיתון "כלכליסט" כתבה תחת הכותרת "סכינים נשלפות במאבק על נשיאות לשכת רואי החשבון" שציטטה קטעים מתוך המייל שנשלח והביאה תגובות מטעם שני הצדדים הניצים על ההאשמות האנונימיות. בהמשך, התקיים עימות פומבי בין מנירב לרו"ח גוזמן, במהלכו נקראו כלפי מנירב קריאות ביניים שהתייחסו לצו איסור הפרסום שהוציא מנירב לכאורה בעניין הליך הבוררות שניהל מול שותפיו, והדבר קיבל גם התייחסות מצד רו"ח גוזמן בשאלה שהפנה לתובע, אשר זכתה לתגובה קשה מצידו.
בסופו של יום, זכה גוזמן בבחירות בפער זעום של 29 קולות, אולם כשבעה חודשים לאחר מכן נפטר מדום לב. בעקבות מותו, נבחר כנשיא המועמד המקורי מטעם קבוצתו של מנירב, שבינתיים הוסר האיום כי יוגש נגדו כתב אישום. עניינה של התביעה דנן, שהוגשה בעילת לשון הרע לאחר פטירתו של גוזמן ז"ל, בדרישת מנירב לפצותו ב- 2.5 מיליון שקל בגלל שני המיילים שאוזכרו לעיל.
התביעה הוגשה נגד 10 נתבעים, כלפי מי שמנירב ראה בהם כחברים במעגל שייעץ וסייע לגוזמן, לרבות יועציו האסטרטגיים (חברות ארד תקשורת, יורו אר.אס.סי.ג'י ישראל, ליאור חורב ועו"ד לירן אלרם), יועץ התקשורת שלו – בן ציון ציטרין, פעיל במטה גוזמן, רו"ח קובי נבון, ופירמת רואי החשבון אליה השתייך גוזמן. יצויין, כי טרם הגשת התביעה הגיע מנירב לפשרה עם חברת הדיוור, אשר שלחה לו בנוסף מכתב התנצלות.
טענות חמורות
השופט פרופ' עופר גרוסקופף קיבל חלקית את התביעה. ראשית, ציין השופט כי קשה לחלוק על כך שהאמור בשני המיילים נכנס לגדר "לשון הרע" כהגדרתו בחוק, או כי משלוח המיילים לאלפי נמענים מהווה "פרסום". יחד עם זאת, בכל הנוגע למייל הראשון סבר בית המשפט כי מתקיימת הגנת "אמת בפרסום", היות ואין חולק כי הוא מבוסס על עובדות נכונות.
צוין כי השגותיו של מנירב ביחס לאמור במייל זה מתייחסות לפרשנות לא נכונה שניתנה לשיטתו לעובדות שאינן שנויות במחלוקת, אולם המסקנות הובאו במייל בעקבות עובדות נכונות שהוצגו לקורא ולכן ממילא יכול הקורא הסביר להתרשם מהעובדות ולגבש בעצמו עמדה ביחס למסקנות הללו. לפיכך, פרסום המייל הראשון חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום". זאת ועוד, גם אלמלא כן הייתה עומדת לנתבעים הגנת תום הלב, בהתחשב בהפרדה הברורה שנעשתה במייל בין עובדות לדעות.
למסקנה שונה הגיע בית המשפט ביחס למייל השני. לשיטתו, במייל זה שולבו שתי עובדות שגויות מרכזיות שעניינן טיב הטענות שהועלו נגד מנירב בהליכי הבוררות, והפעולה האקטיבית שנקט לכאורה כדי להסתירן. הודגש, כי למרות שהבוררות אכן עסקה בהתחשבנות בין מנירב לשותפיו, היא לא הרחיקה לכת לשאלות הנוגעות להתנהלותו של מנירב מול רשויות המס ולא נטענו במסגרתה "טענות חמורות לכאורה בנושאי מיסוי, ניהול ספרים, רישומים כפולים וכיוצ"ב".
כמו כן, על אף שהליכי הבוררות התנהלו מטבעם שלא בפומבי, מעולם לא הוצא צו איסור פרסום לגביהם. לפיכך, לדעת בית המשפט, השילוב בין שתי הטעיות אלו מוביל למסקנה כי המייל השני אינו יכול לחסות תחת ההגנה של "אמת הפרסום".
שימוש בקמפיין בחירות נגטיבי
בהתחשב במסקנה האמורה, פנה בית המשפט לבחון מי מבין הנתבעים, אם בכלל, נושא באחריות לעוולת לשון הרע שבפרסום המייל השני. צוין, כי אין חולק שהגורם המרכזי האחראי לפרסום הוא רו"ח גוזמן עצמו, אולם מנירב בחר שלא לתבוע את עיזבונו. לאחר בחינת הדברים, נקבע כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לרו"ח נבון (פעיל במטה גוזמן) ופירמת רואי החשבון שלו, שכן לא הובאו כל ראיות לכך שרו"ח נבון תרם באופן פעיל לפרסום המייל השני, ולא ניתן לראות בכך שהפירמה העמידה לרשות גוזמן סיוע אדמיניסטרטיבי משום זיקה מספקת על מנת להפוך אותה לאחראית בגין תוכנם של הפרסומים שבוצעו תוך שימוש באותו סיוע. מנגד, סבר בית המשפט כי יש להכיר באחריותם של יועציו האסטרטגיים של גוזמן ז"ל (ליאור חורב ועו"ד לירן אלרם מטעם חברות ארד תקשורת ויורו אר.אס.סי.ג'י ישראל) כגורמים הנושאים באחריות למשלוח המייל השני. זאת, שכן פעולותיהם של היועצים חרגו מגדר מתן יעוץ אסטרטגי כללי למטה גוזמן, וכללו פעולה אקטיבית להכנת ולמשלוח שני המיילים.
גם יועץ התקשורת ציטרין הוכר כגורם הנושא באחריות בגין הבאתו של המייל לפרסום בכתבה בכלכליסט, לאחר שנמצא כי קיימות די ראיות התומכות בקביעה לפיה הוא זה שהביא את המייל לידיעת העיתונאית, אף לפני שזה נשלח לנמענים.
נוסף לאמור, דחה בית המשפט את טענות היועצים בדבר התקיימותה של הגנת תום הלב בעניינם, והוסיף והתייחס בעניין זה להקשר המיוחד בו מדובר – שימוש בקמפיין בחירות נגטיבי. צוין, כי לקמפיין מהסוג האמור ישנו ערך חברתי, ועל כן יש לאפשר את קיומו למרות הסלידה שהוא עלול לעורר לעיתים. יחד עם זאת, אם מדובר במידע שאמינותו הייתה מופרכת מלכתחילה, או שאמינותו כלל לא נבדקה, או שהוצג בצורה מנופחת וחסרת פרופורציה לחשיבותו – אין להכיר בהגנה למפרסם. עוד הודגש, כי כלל זה מן הראוי להחיל לא רק על המועמד שבשמו פורסם המידע, אלא גם על היועצים המנסחים את המסר ועושים את הפעולות המביאות לפרסומו מהטעם שמדובר באנשי מקצוע שביכולתם לנתח בזמן אמת את המידע ולהעריך את אמינותו ואת חשיבותו באופן אובייקטיבי ושקול. עוד צוין, כי למרות שהטלת אחריות על יועץ אסטרטגי לפרסום שאינו אמת יכולה אומנם להביא לזהירות יתר של יועצים אלו – הרי שמדובר בסיכון מינורי בהשוואה לסכנה המוחשית שמערכות בחירות יתדרדרו להטחות רפש הדדיות בין מועמדים משולהבים ונטולי רסן, המסתייעים ביועצים אסטרטגיים החסינים מפני אחריות משפטית.
בפסיקת הפיצוי, התחשב בית המשפט מחד במוניטין והמעמד של מנירב בציבור, בתפוצת המייל השני ונמעניו – קולגות מקצועיות של מנירב, ההקשר בו נשלח המייל – כחלק ממאבק בחירות סוער, והעובדה כי יועציו של גוזמן לא עשו דבר על מנת לבדוק את נכונותו של המידע ולמעשה היו אדישים לשאלה אם מדובר במידע נכון או שקרי ואף עשו כמיטב יכולתם על מנת להעצים את האפקט של המידע. מנגד, התחשב בית המשפט "לקולה" בכך שהמרחק בין המידע השגוי שנכלל במייל השני לבין האמת לא היה רב, בעובדה כי הקמפיין הנגטיבי נגד מנירב היה חלק ממערכת בחירות סוערת שהוא אחראי לה לא פחות מגוזמן, ובעובדה כי הפרסום ב"כלכליסט" היה מאוזן וכלל התייחסויות להשמצות כלפי שני הצדדים.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי בגין פרסום המייל השני יישאו היועצים האסטרטגיים בחבות בסכום כולל של 50 אלף שקל, וכי בגין פרסום הכתבה בכלכליסט ישאו היועצים האסטרטגיים ויועץ התקשורת באחריות בסכום כולל של 30 אלף שקל. עם זאת, חויב מנירב באותו סכום, 80 אלף שקל, כשכר טרחת עורכי דינם של פירמת רואי החשבון של גוזמן ורו"ח נבון, שהראיות נגדם היו קלושות מלכתחילה.
