בסדרת תביעות שהגיש עו"ד אשר פדלון נגד שלוש ניצולות שואה, עבורן טיפל בקבלת תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, קבע הרשם הבכיר צוריאל לרנר כי ההגבלה החלה על שכר הטרחה שרשאי עו"ד לגבות על הטיפול בעניינים אלו, העומדת על 8%, חלה גם בהליכי ערר וערעור וגם בנוגע להסכמי שכר טרחה שנחתמו לפני שנת 2011, אז הוסדר העניין בצו שר המשפטים. בנוסף, נדחתה תביעתו של עוה"ד פדלון נגד אחת הלקוחות לאחר שנמצא כי הסכם שכר הטרחה לא היה ברור ולא הוסבר לה כראוי
סעיף 22א לחוק נכי רדיפות הנאצים מסמיך את שר המשפטים לקבוע בצו שיעורים מקסימליים לשכר טרחה שניתן יהיה לקבל עבור טיפול בתביעה מכוח החוק. מכוח האמור, הותקן בשנת 1961 צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), שקבע כי שכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה "לפני רשות מוסמכת", כשהשכר מותנה בתוצאות, לא יעלה על 8% מסך התגמולים לתקופה של חמש שנים. בשנת 2010, תוקן הצו בידי שר המשפטים דאז, פרופ' יעקב נאמן, ונקבע כי ההגבלה תחול על טיפול ב"תביעה", כשתביעה משמעה גם ערר וערעור.
עדנה, תמרה ומיכאלה (שמות בדויים, השמות המלאים שמורים במערכת) הן שלוש ילידות לוב, שבזמן מלחמת העולם השניה היו ילדות צעירות. בשנת 2001, הגישו שלוש הנשים ללא יצוג משפטי תביעות לרשות המוסמכת לקבלת תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, אך תביעותיהן נדחו. מספר שנים לאחר מכן, חתמו שלושתן על הסכמי שכר טרחה וייפוי כח לטובת עורך הדין אשר פדלון. בהסכמים עם תמרה ומיכאלה, שחתמו לטובת עו"ד פדלון גם על שטרי חוב, נקבע כי במקרה שעוה"ד יצליח להביא לפסיקת תגמולים לטובתן עבור העבר, יזכה זה לשכר טרחה של 30% מהסכום שיפסק. בעניינה של עדנה, לעומת זאת, הוסכם על שכר טרחה בגובה 20%, בתוספת סכום של 850 שקלים עבור כל דיון או הכנת כתב ערר.
בעקבות האמור, פתח עורך הדין בהליכי ערר וערעור בשם לקוחותיו בפני ועדת העררים ובית המשפט המחוזי, עד שבסופו של יום נפסקו לטובת השלושה תגמולים בסך של כמה מאות אלפי שקלים לכל אחת. לאחר שעוה"ד פדלון לא קיבל את שכר הטרחה לו סבר שהוא זכאי, הגיש לביצוע בהוצאה לפועל את שטרי החוב של מיכאלה ותמרה וכן הגיש תביעה כספית נגד עדנה. לפי עמדתו של עוה"ד פדלון, הגבלת שכר הטרחה שבצו נכי רדיפות הנאצים המתייחסת להליכי ערר וערעור, אינה חלה על הסכמי שכר טרחה שנחתמו לפני מועד תיקון הצו שהבהיר זאת בשנת 2011. הלקוחות מאידך, חלקו על עמדה זו והוסיפו טענות שונות נגד עוה"ד פדלון ובכלל זאת היותם של ההסכמים בטלים מחמת עושק ותקנת הציבור, החתמתן על ההסכמים מבלי שתוכנם הוסבר להן, ועוד.
עניין של פרשנות
הרשם הבכיר צוריאל לרנר מבית משפט השלום בכפר סבא קבע כי הגבלת שכר הטרחה להליכי ערר וערעור חלה גם על הסכמים שנחתמו לפני מועד תיקון הצו, כלומר שנת 2010. ראשית, עמד הרשם על הסעיפים הרלוונטיים בחוק הרדיפות ובצו שהותקן מכוחו וציין כי לאור העיקרון לפיו תוקפו של חיקוק הוא מיום חקיקתו ואילך, לכאורה ניתן היה לומר שעל ההסכמים מושא התביעות חל הצו לפני שתוקן ולפיכך אין תחולה להגבלת שכר הטרחה על פיו היות והטיפול שהעניק עוה"ד פדלון לא היה לפני הרשות המוסמכת, אלא לפני ועדת העררים ולפני בית המשפט המחוזי.
על אף האמור, הגיע הרשם לרנר למסקנה כי הצו בנוסחו בעת חתימת הסכם שכר הטרחה, אכן הגביל את שכר הטרחה שמותר לגבות גם בהליכי ערר וערעור. לדבריו, ניתן היה להגיע למסקנה זו בשלוש דרכים: האחת, לקבוע כי תיקון הצו הוא בעל תחולה רטרוספקטיבית, השנייה – לפרש את הנוסח המקורי באופן התואם עמדה זו, והשלישית – לקבוע כי תיקון הצו בא להבהיר את הסתום ולא לשנות את הקיים. אשר לאפשרות הראשונה, קבע הרשם כי זו כלל לא נטענה על ידי הלקוחות ובצדק, בהתחשב בכלל לפיו אין לפרש דבר חקיקה כחל רטרוספקטיבית מקום בו לא נכתב הדבר במפורש. באשר לשתי האפשרויות האחרות, נדרש הרשם לדיון פרשני.
באשר ללשון הצו, קבע הרשם לרנר כי העובדה שהצו נוקט בלשון "לפני רשות מוסמכת" ולא "לפני הרשות המוסמכת", מחזקת את האפשרות שהכוונה היא לכל רשות מוסמכת, לרבות וועדת העררים ובתי המשפט. מנגד, סבר כי לא ניתן לקבל גם את פרשנות הלקוחות ללשון הצו, שכן אמנם "טיפול בתביעה" עשוי לכלול כל גוף או רשות, אך זהו רק פירוש המונח באופן כללי, וניתן לטעון כי הלשון באה לצמצם את תחולתו ל"טיפול בתביעה לפני רשות מוסמכת".
חקיקה סוציאלית הבאה להגן על אוכלוסיה חלשה מפני "מיטיבים"
עם זאת, סבר הרשם כי את המלים "לפני רשות מוסמכת" אין לפרש כאילו באו להגביל את ה"טיפול בתביעה" רק לצורך "הרשות המוסמכת" כהגדרתה בחוק, היות ומדובר בתיקון חקיקה שלא בא לשנות את הדין הקודם אלא לסייע בהבנתו. צוין כי האבחנה האם דבר חקיקה מתקן בא להבהיר או לשנות את הלשון הקודמת אינה קלה, והיא נעוצה הן בפרשנות תכליתית של זיהוי הרציונל שמאחורי דבר החקיקה, והן בעזרים פרשניים אחרים. כך, במקרה זה מסייעת ההיסטוריה החקיקתית, ובכללה דברי ההסבר שליוו את הצעת התיקון הראשון לחוק הרדיפות במסגרתו נחקק סעיף 22א שמכוחו הותקן הצו.
מכך, נקבע, ניתן ללמוד כי תיקון החוק ולאחריו התקנת הצו, נועדו בשעתם לענות על צורך מסוים, וברי כי מטרת יוזמי התיקון היתה הגנה על נכי הרדיפות מפני באי-כוחם, בלא שנעשתה הבחנה בין הערכאות השונות שבפניהן עשויות אותן "תביעות" להתברר. זאת ועוד, הדברים עולים בקנה אחד עם העובדה שמדובר בחקיקה סוציאלית, הבאה במוצהר ובבירור להגן על אוכלוסיה חלשה שסבלה קשות בעבר מפני "מיטיבים" שתאבונם יהיה להוט לנגוס נתח גדול מדי ממנת חלקם.
עוד הוסיף בית המשפט כי קשה להעלות על הדעת סיבה אמיתית להבחנה בין תביעה בפני הרשות המוסמכת לערר בפני ועדת העררים ואף לערעור בפני בית המשפט. נוסף לאמור, סבר כי ניתן להדרש גם לחקיקה המקבילה בעניינם של נפגעי תאונות דרכים, שגם בעניינם מוגבל שכר הטרחה בגין הטיפול בתביעות. לכל אלו צירף בית המשפט גם את הגיונם של דברים, התומך במסקנה לפיה שכר מקסימלי הוא מקסימלי בין אם הושקע בהשגתו המאמץ הקטן יותר הדרוש לניהול הליך בערכאה אחת או מאמץ רב יותר בניהול הליך בשתיים או בשלוש ערכאות. במאמר מוסגר ציין בית המשפט כי אף בהסכם שכר הטרחה שנחתם על ידי הלקוחות, מהות הטיפול שאמור היה עוה"ד לתת לה הוא ייצוגה ב"תביעה", כשהמילה ערר או ערעור לא הופיעה בו. לפיכך, אם ניתן היה לקבל את פרשנותו ולומר כי "תביעה" היא רק בפני הרשות המוסמכת, ניתן לשאול על שום מה הוא דורש שכר טרחה בכלל.
אשר על כן, קבע בית המשפט כי גם לפני שנת 2011, יש לקרוא את הצו כמתייחס למכלול ההליכים הננקטים על ידי נכי רדיפות הנאצים לשם קבלת התגמולים המגיעים להם, ולפיכך מוגבל שכר הטרחה שניתן לקבל עד לשיעור 8% מהתגמולים לחמש שנים.
הסכם שהודפס בצפיפות ובאותיות קטנות
בכל הנוגע לעניינה של עדנה, שלא חתמה על שטר חוב מול עורך הדין פדלון, הוסיף בית המשפט ונסמך גם על הוראת סעיף 17(ה) לחוק הרדיפות, היוצר הסדר נורמטיבי נוסף המגביל את שכר הטרחה לו זכאי פרקליט המייצג לקוח בפני ועדת העררים, על דרך הותרת העניין לשיקול דעתה של הועדה עצמה. לשיטת הרשם לרנר, בא הסעיף להגן על העוררים, ולכן מקום בו נמנע עורך הדין לבקש מהועדה לפסוק את שכרו – החוק אינו מאפשר לו לגבות שכר, תהא אשר תהא הוראת ההסכם שבין הצדדים. לכל האמור, הוסיף הרשם גם את נסיבות חתימת ההסכם ע"י עדנה, וציין כי אין חולק שהיא לא חתמה על ההסכם ועל יפוי הכוח בפני עו"ד פדלון וכי הוא לא הסביר לה דבר וחצי דבר אודות תוכן ההסכם ותנאיו. בעניין זה, קבע הרשם כי מלבד חובת הנאמנות המוגברת שחב עורך-דין ללקוחו, הסכם שכר הטרחה לא נוסח באופן שקל להבינו, היות והוא הודפס בצפיפות, באותיות קטנות, כמעט שלא כלל סימני פיסוק, וכלל התניות ואפשרויות רבות. לא זו אף זו, הדברים חמורים ביתר שאת נוכח היותה של הלקוחה נכה מבוגרת, כבדת ראיה, שאינה יכולה לקרוא בעצמה את ההסכם.
לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה בעניינה של עדנה, ואילו בעניינן של תמרה ומיכאלה הורה לצדדים להגיע לחישוב מוסכם של שכר הטרחה בהתחשב בכך שאלו שילמו לעוה"ד פדלון סכום מסוים במסגרת הסדר דיוני.
