חדשות

הותרו לפרסום פרטי פרשת התביעה הנזיקית שהגיש "הסוכן" נגד המדינה בטענה לרשלנות בהתנהלותה בחקירה פלילית שניהל תנ"צ אפרים ברכה, כיום ראש יאח"ה. לאחר ניהול הליך ממושך, הפרקליטות גילתה מידע שלא הגיע לידיה מהמשטרה ואז הגיעה להסדר פשרה עם הסוכן. השופט חנן מלצר: "הרשויות נדרשות לנקוט בכל הצעדים המתבקשים על מנת לוודא שתופעה של הסתרת מידע מפני הפרקליטות ומפני בית המשפט, שהיא נורמה שאין להמעיט מחומרתה, ואשר סברנו כי עברה זה מכבר מן העולם – תיעקר מן השורש"

בית המשפט העליון התיר לפרסום פרטים על תביעה אזרחית שהוגשה נגד המדינה, שעד כה חסתה תחת צו איסור פרסום מלא. מדובר בתביעת נזיקין בשווי עשרות מיליוני שקלים שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד המדינה וכן נגד אפרים ברכה, כיום קצין בדרגת תנ"צ המכהן כראש יאח"ה, והפרקליטה עו"ד אשרה גז מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי).

עניינה של התביעה בחקירה שאירעה לפני שנים רבות, אשר לא ניתן לפרסם את כל פרטיה. התביעה הוגשה לאחר שהתובע ("הסוכן") הורשע על פי הודאתו בתיק פלילי חמור ונידון לעונש מאסר של מספר שנים. התובע טען להתרשלות שגרמה לו נזקים, ובכלל זה נכות נפשית תפקודית, ובמסגרתה תבע פיצויים בסך עשרות מיליוני שקלים.

בכתב ההגנה שהגישה, בהתחלה הכחישה המדינה את הטענות נגד כל הנתבעים, וניהלה הליך הוכחות ממושך, תוך שטענה כי בתיק זה כלל לא היה מחדל, וגם אם היה הרי שהאחריות למחדל נופלת על התובע דווקא, שכן הוא שהתרשל ולא הנתבעים.

השופט ד"ר עמירם בנימיני מבית המשפט המחוזי קיבל בהחלטת ביניים טענות מסוימות של התובע על חקירתו והעמדתו לדין, וקבע כי המדינה אחראית לנזקים מסוימים שנגרמו לתובע. בית המשפט קבע בהחלטת הביניים כי המשטרה והפרקליטות התרשלו בפרשה, ובעקבות הביקורת השיפוטית הוקמה ועדת בדיקה משטרתית, שהצביעה על תקלות בהתנהלות של גורמים שונים במשטרה.

לימים התגלו לפרקליטות ראיות חדשות, ששפכו אור חדש ושונה על הפרשה. בעקבות גילוי הראיות החדשות, הגיעה המדינה להסדר פשרה כספי עם התובע, שבמסגרתו שילמה לתובע סכום נכבד. במסגרת הסדר הפשרה, המדינה ציינה כנימוק להסכם הן את התגלות הראיות הנוספות כאמור, והן את העובדה כי אין באפשרותה לפרוש את מלוא התמונה העובדתית בפני בית המשפט, שכן היא מסתמכת, בין היתר, על חומרים חסויים שלא ניתן לעשות בהם שימוש ראייתי בתביעה האזרחית, דבר שיפגע ביכולתה להתגונן ביעילות הנדרשת, אם בית המשפט המחוזי יפתח את הדיון בשאלת האחריות ויאפשר את הגשת הראיות החדשות. השופט בנימיני נתן תוקף של פסק דין סופי להסכם הפשרה בין הצדדים.

התיק התנהל מתחילתו תחת מעטה של צו איסור פרסום מלא, לבקשת רשויות המדינה, אשר סברו כי פרסום פרטי הפרשה עלול לפגוע באינטרס ציבורי חיוני. עד שעיתון 'הארץ' עתר בבקשה להתיר את פרסום החלטת הביניים והסכם הפשרה.

במהלך האירועים, מינה היועץ המשפטי לממשלה את עו"ד אריה רוטר, לשעבר היועץ המשפטי של השב"כ, כבודק חיצוני מטעמו כדי שיידרש למכלול הכשלים הנוגעים לסוגיית הראיות החדשות ויגיש ליועמ"ש את ממצאיו והמלצותיו. עוה"ד רוטר קבע כי הראיות הנוספות לא היו בפני הפרקליטות בעת ניהול התביעה האזרחית, וכי אילו היו בידיה במועד, סביר ביותר להניח כי היה בהן כדי להביא לשינוי קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנושא מרכזי ביותר שנידון בהליך. עוד קבע הבודק כי ראיות אלו היו בידי המשטרה, ולא הועברו לפרקליטות במועד, בשל תקלות שמקורן בהתרשלות, אך לא נמצא שהיתה בעניין זה פעולה בחוסר תום לב.

נורמה שאין להמעיט מחומרתה

אמש התיר בית המשפט העליון לפרסום את פסק הדין החלקי, בהשמטת פרטים מסוימים. השופט חנן מלצר כתב בפסק הדין כי ראוי שהגורמים שעותק מפסק הדין החלקי הועבר לתשומת לבם (היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, מפכ"ל המשטרה ופרקליט מחוז תל אביב) – יתבקשו להשלים את הפקת הלקחים בעקבות הדו"ח של עוה"ד אריה רוטר.

בית המשפט העליון אף הורה לפרקליטות המדינה להעביר עותק מפסק דינו, וכן את פסק הדין החלקי במלואו ואת דו"ח המבקר רוטר במלואו – לעיונו של השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. השופט מלצר פסק כי "כל הגורמים הללו נדרשים, לשיטתי, לנקוט בכל הצעדים המתבקשים על מנת לנסות ולוודא שתקלות מעין אלו שהתרחשו פה לא תחזורנה על עצמן וכי יושג תיאום מלא בין יחידות המשטרה השונות ובינן לבין הפרקליטות, ומעל הכול לוודא שתופעה של הסתרת מידע מפני הפרקליטות ומפני בית המשפט, שהיא נורמה שאין להמעיט מחומרתה, ואשר סברנו כי עברה זה מכבר מן העולם – תיעקר מן השורש".

השופט נעם סולברג ציין בפסק הדין כי "כמו כדי ללמדנו על ההכרח שבמתן פומבי, נתגלו במהלך ההתדיינות המשפטית לפנינו עניינים שחייבו לבדוק את אופן התנהלות המשטרה והפרקליטות במסגרת המשפט, בתביעת פלוני נגד המדינה, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לשם כך מינה היועץ המשפטי לממשלה את עו"ד רוטר, וזה עשה מלאכה הגוּנה. קדמה לו ועדת בדיקה משטרתית, שגם היא עשתה עבודה נאמנה. לא נמצא זדון בפעולות ובמחדלי המשטרה והפרקליטות, אלא שגגה, שורה של כּשלים. מרבּיתם במשטרה, מקצתם בפרקליטות. ממצאי דוח הבדיקה חשובים, מסקנותיו נכוחות. עיקריו ראויים לפרסום משום ש'טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגוּלָה מֵאַהֲבָה מְסוּתרֶת' (משלי כז, ה)".

סולברג: אין ליישום הדו"ח בעליהום

השופט סולברג הוסיף כי "אמנם מקובּלנו 'כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא' (קהלת ז, כ), לא כל שכן שאין אדם מוּשלם בארץ, אשר יעבוד במקצועיות ולא יִשְׁגה. אך לבטח יש ליישׂם את מסקנות הדוח בּשׂוֹם שׂכל, במידה, באופן החלטי וממוקד; לא ב'עליהוּם' ".

השופט ניל הנדל הוסיף בפסק הדין כי "הגילויים קשים ומטרידים, ואודה – אף מפתיעים. הדגש מושם על דרך התנהלות החקירה, ואי-העברת מידע רלוונטי וחשוב על ידי גורמים אחרים לידיעת בית המשפט. לעיתים רשויות התביעה והמשטרה מציגות עצמן כחלק ממערכת בתי המשפט – ולא היא. המדויק יהיה לומר כי הן פועלות בשם הציבור, ולטובתו. עול כבד ומורכב מוטל על שכמן".

השופט הנדל הוסיף כי "על רשויות התביעה והמשטרה להבין היטב כי עיקר כוחן איננו נובע מהכלים שהדין מעניק להן. כוחן נעוץ באמון שבית המשפט, ואף הציבור, רוחש להן. אמון זה מבוסס על ציפייה להתנהלות שקופה, הגונה וישרת-דרך. אכן, רף ההתנהגות שעל הרשויות לעמוד בו הוא גבוה".

השופט הנדל הדגיש כי "הדרישה המופנית כלפי הרשויות להתנהגות מעוררת-אמון – היא חלק מליבת תפקידן, ואיננה מבוססת על החובה הכללית של בעל דין לנהוג בתום לב".

 האיזון הנדרש בין עקרון פומביות הדיון וחופש העיתונות

יצוין כי במסגרת הכרעתו בפרשה, נדרש בית המשפט העליון לאיזון שבין "זכות הציבור לדעת" לבין האינטרס שבהגנה על התובעים ועל שיטות הפעולה של המשטרה, וקבע כי די בהשתת חיסוי על שמם וזהותם של התובעים ועל סיבות החיסוי, אולם אין מקום להטיל חיסוי על שמותיהם של חלק מהנתבעים בפרשה, ועל הביקורת שמתח בית המשפט המחוזי עליהם.

במישור העקרוני ציין השופט מלצר דברים על תפקידה המכריע של העיתונות בחברה הדמוקרטית, הנגזר מהעיקרון החוקתי של פומביות הדיון, בהיותה זו ש"רואה" ו"שומעת" את הדברים עבור הציבור ומביאה אליו את המידע הרלוונטי כדי שיוכל לגבש דעה על פעילות הרשויות, נבחרי הציבור ופקידי המינהל, לבקר אותם במידת הצורך, ולהשתתף בצורה מושכלת בשיח ובהליך הדמוקרטי.

צוין כי עיקרון פומביות הדיון מעוגן הן בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה הקובע כי "בית משפט ידון בפומבי זולת אם נקבע אחרת בחוק" והן קיבל ביטוי קונקרטי בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, הקובע בין היתר כי "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד, או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון". בעניין זה קובעת ההלכה כי העובדה שדיון התנהל בדלתיים סגורות אינה אומרת בהכרח כי איסור הפרסום ימשך גם לאחר מתן פסק הדין, כאשר הבחינה לעניין זה תיערך בהתאם לתכלית שלשמה נסגרו הדלתיים מלכתחילה. בד-בבד, איסור הפרסום ככל שיוטל, יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש והחריגים לעקרון פומביות הדיון, כמו כל חריג, יפורשו בצמצום.

מן הכלל אל הפרט, הבהיר השופט מלצר כי במקרה זה נדרש לערוך איזון בין האינטרס הציבורי הקיים לדעת עיתון 'הארץ' בפרסום פסק הדין החלקי, לבין החשש שהועלה לחיי התובעים כתוצאה מפרסום אפשרי. עוד הובהר כי כל הצדדים מסכימים שאין לחשוף את פרטיהם המזהים של התובעים, והמחלוקת היא רק בדבר פרסום שמותיהם של תנ"צ ברכה ועוה"ד גז, שמילאו וממלאים תפקידים ציבוריים, וביקורת ושיח ציבורי לגבי תפקודם הינם לגיטימיים. זאת ועוד, לדעת בית המשפט נראה שאין טעם להפריז בניסיון למנוע זיהוי 'עקיף' של התובע באמצעות גילוי זהותם של תנ"צ ברכה ועוה"ד גז, מאחר ששאר "המעורבים" בפרשות הפליליות בגינן הועמד התובע לדין ממילא נחשפו אליו ולמעשיו.

עוד צוין כי גם במשפט המשווה ניתן לראות גישה המצדדת בגילוי זהותם של קציני משטרה או נבחרי ופקידי ציבור בכירים שנטען כלפיהם כי פעלו שלא כדין או ברשלנות, אל מול זכויות ואינטרסים נוגדים. השופט מלצר קבע כי מעיון במקרים אחרים שהתעוררו במדינות זרות, ניתן ללמוד כי בעולם המודרני כיום הן עיקרון פומביות הדיון והן חופש העיתונות מחייבים פרסום דברים שנשמעו או הוגשו לבית המשפט, גם אם נחשפים בגדרם מחדלים או שיש בהם ביקורת על רשויות השלטון.

עוד הוסיף בית המשפט העליון כי על האיזון הנדרש בין עקרון פומביות הדיון וחופש העיתונות לבין ההגנה הנדרשת על ביטחונם של בעל דין, עד, או אדם אחר, ניתן להשקיף בשתי זוויות ראיה נוספות: האחת, להשקיף על שני העקרונות כבעלי מעמד חוקתי שווה, ולבחון את ההתנגשות תוך בחינת מהותה והיקפה של הפגיעה בכל אחד מהערכים ואת השפעת ההתנגשות על הערך הנורמטיבי הכללי. לפי הגישה השנייה, ניתן לבצע איזון לפי "פיסקת ההגבלה" ולבדוק את התקיימותם של שלושת מבחני המשנה למידתיות.

צוין כי ניתן לקבל את העמדה שאכן נשקף סיכון בגבולות של אפשרות סבירה לשלומם של התובעים אם יפורסמו שמם וזהותם וכן סיבות החיסוי, אך יחד עם זאת חלק מפרטים אלו כבר נחשפו לפני שנים רבות בפני הנאשמים האחרים בהליך הפלילי, ודבר דומה קרה גם בהחלטות שיפוטיות שונות. כמו כן, למרות שלטענת התובעים הם נאלצו "לרדת למחתרת", המציאות מלמדת שברבות השנים הם לא נפגעו גופנית, חרף החששות. בנסיבות אלו, ומכוח כללי המידתיות, סבר בית המשפט כי די בהשתת חיסוי על שמם וזהותם וכן באיסור פרסום על סיבות החיסוי.

תגובות

פרקליטיו של תת-ניצב אפרים ברכה, עוה"ד רונאל פישר, מירב משען ואפרת ברזילי מסרו בתגובה כי "פסק דין סופי שניתן בפרשת הסוכן, קובע כי בעקבות ראיות חדשות שהתגלו, אין תוקף לקביעה כאילו נפל רבב בהתנהלותו של תנ"צ ברכה, וכי אין לפסק הדין שפורסם כל משמעות. עובדה היא, שהן מפכ"ל המשטרה והן השר לביטחון הפנים אישרו את מינויו של תנ"צ ברכה לתפקיד ראש יאח"ה ואישרו את קידומו, בהחלטה ברורה שלא הותירה כל ספק כי תנ"צ ברכה פעל באופן המקצועי והנכון ביותר לכל אורך החקירה".

בתגובה משותפת של הפרקליטות והמשטרה הודגש, בין היתר, כי "קביעות בתי המשפט וכן טענות נוספות שהועלו נגד מינויו של אפי ברכה לתפקידו הנוכחי כראש יאח"ה נבחנו על ידי המשטרה, פרקליט המדינה לשעבר והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ), שלא מצאו כי יש מניעה משפטית למינוי. היועץ המשפטי לממשלה סמך ידו על כך והדברים הובאו בפני מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים בעת שקילת המינוי".

עוד נמסר בתגובתם המשותפת של הפרקליטות והמשטרה כי המדובר בפרשה שהתרחשה לפני שנים רבות, וכי "עמדת המדינה היתה ועודנה כי תנ"צ ברכה, עוה"ד אשרה גז והממונים עליהם פעלו במקצועיות ובסבירות".

ע"א 4244/12