חדשות

השופט אליקים רובינשטיין קבע כי במקרה שבו הכנסת אם גרושה עומדת על סך 26.5 אלף שקל נטו לחודש ומשכורתו של האב עומדת על סך משוער של 15 אלף שקל בלבד – אין מקום להפחית את סכום המזונות המוטל על האב, העומד על סך של4,500  שקל עבור שני ילדיהם המשותפים, כי הכנסת האם היא "משרת אמון" ואילו לאב "ביטחון תעסוקתי". גיא רוה מעמותת 'הורות משותפת': "זאת אמירה מגדרית שלא במקומה". ב"כ האב, עו"ד אמיר שי: "יש להצטער שדווקא השופט רובינשטיין לא מצא את 'המקרה המתאים' לקביעת הלכה כה מובנת מאליה, בה הוא דוגל מזה שבע שנים"

"יש ליתן הדעת לכך שלמבקש מקצוע המקנה לו עקרונית ביטחון תעסוקתי, ולמשיבה למול זאת 'משרת אמון', ואין לדעת מה ילד יום". כך קבע בשבוע שעבר השופט אליקים רובינשטיין, מבית המשפט העליון, בהחלטה בה דחה את בקשת רשות ערעור שהגיש אב גרוש נגד אם שני ילדיו על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב.

השופטים יצחק ענבר, יהודית שבח ושאול שוחט, מבית המשפט המחוזי, הותירו על כנה את פסק דינה של שופטת משפחה ברמת גן, אסתר ז'יטניצקי-רקובר, שחייבה את האב בתשלום מזונות בסך כ-4,500 שקל לחודש – 1,400 שקל  בגין צרכיו של כל קטין, 1,500 שקל – כמחצית מעלות גן אחד הילדים ו-1,700 שקל – השתתפות בכרבע מעלות המטפלת של הילד הצעיר. לבני הזוג שני ילדים קטינים בגילאי 5-6.

האב, המשתייך לקבוצת ההורים הפעילה במסגרת עמותת "הורות משותפת – טובת הילד", ערער על החלטת השופטים לבית המשפט העליון, בתקווה ש"יעשה סדר" באנדרלמוסיה הפסיקתית שכונתה לאחרונה על ידי הוועדה המקצועית בראשות פרופ' פנחס שיפמן "קפריזה שיפוטית" בפסיקת דמי המזונות בערכאות המשפחה בישראל – אולם נראה כי השופט רובינשטיין החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לשולחנו.

"הדבר הכי מרגיז בפסק הדין הוא כמובן האפליה המגדרית", מסביר גיא רוה, יו"ר עמותת 'הורות משותפת – טובת הילד'. "אם לנושא המזונות כבר 'התרגלנו' ואפשר להאשים את הדין האישי העברי (למי שלא יודע עדיין, במדינת ישראל, תחת הדין האישי, רק האב משלם עבור כלכלת ילדו כאשר ההורים מתגרשים), הרי איך אפשר להתרגל לאמירות כמו של השופט אליקים רובינשטיין שהכנסת האם, עקב כך שהיא משרת אמון, היא לא ודאית ולכן אין מקום להפחית את המזונות בתיק שכזה בו הכנסת האם כה גבוהה?! ומה, האב עובד במשרה בטוחה? יקבע נא השופט את סכום המזונות הנכון למצב העכשווי, לפי הנתונים הנוכחיים, ואם בעתיד ישתנה מצבה של האם, הרי היא מוזמנת להגיש תביעה חדשה לבית המשפט למשפחה להגדלת סכום המזונות. לטעמנו, זאת אמירה מגדרית שלא במקומה".

בעוד לאב מקצוע, לאם משרת אמון

שופטת משפחה ז'יטניצקי-רקובר קיבלה את גרסת האישה כי על אף שעל שמה רשומות שתי דירות, שכר הדירה של אחת הדירות מועבר ישירות לאימה, וכי אין לחשב תקבולים מדירה זו כחלק מהכנסתה, אלא רק את התקבולים מהדירה האחרת (4,500 שקל בנוסף למשכורתה העומדת על סך של 22 אלף שקל נטו לחודש). למרות שבבית המשפט לא הוכח גובה הכנסתו הריאלי של האב, קבעה השופטת ז'יטניצקי-רקובר כי איננה יכול לשקלל כבסיס להשתכרותו את הסכומים הנטענים על ידיו, אלא משכורת המתאימה לכישוריו, והעמידהּ על 15 אלף שקל.

כמו כן, התחשבה השופטת ז'יטניצקי-רקובר בכך האם מתגוררת עם הילדים בדירה ששכרה בעבורה מעבידתה, והיא אינה משלמת דמי שכירות, אלא הוצאות אחזקה בלבד. השופטת ז'יטניצקי-רקובר הדגישה בהקשר זה כי בעוד לאב מקצוע, לאם משרת אמון "שאין לדעת מה תהא התקופה בה תמשיך לעבוד בעבודה זו ומה יהא עליה אם תאלץ לחפש עבודה אחרת".

כך, חויב האב בדמי מזונות בשיעור של 1,500 שקל לחודש לכל ילד כ"מזונות הכרחיים", מבלי שנבחנו צרכיהם בראיות מפורטות. כן חויב האב במחצית עלות הגנים והצהרונים, מחצית מעלות הוצאות חינוך, סל תרבות, מחזור קייטנה בקיץ ובפסח, מחצית הוצאות רפואיות חריגות שלא מכוסות בסל הבריאות, 20% מדמי השכירות ועד 1,500 שקל ככל שתהא הוצאה כזו. השופטת ז'יטניצקי-רקובר פטרה את האב מעלות הוצאות מטפלת-אופר וחוגים. נקבע שבתקופת שירותם הצבאי של הילדים יעמדו דמי המזונות על שליש מהשיעור שנקבע.

חובה אבסולוטית ארכאית מול עיקרון השוויון החוקתי

ערעור שהגיש האב לבית המשפט המחוזי נדחה כאמור, פרט באשר לחיוב במזונות בזמן השירות הצבאי. במענה לטענות האב כי יש מקום לקביעת שיעור מזונות בגין צרכים הכרחיים באופן שוויוני, וכי אין סיבה שהוא יישא לבדו בדמי המזונות הבסיסיים, צוין כי טענותיו לעניין "קשת הפרשנויות השונות של המשפט העברי המכוונות לחלוקה הוגנת וצודקת של נטל החיוב במזונות, לא הונחו בפני בית המשפט לענייני משפחה", ומשכך לא מצאו שופטי בית המשפט המחוזי שיש מקום לאפשר הסתמכות על טענות משפטיות שלא נטען להן בערכאה הדיונית. עם זאת, צוין כי נוכח התשתית הנורמטיבית הקיימת וההלכה הפסוקה, המצב כיום הוא כי קיימת חובה מוחלטת על האב לתשלום מזונותיהם ההכרחיים של ילדים עד גיל 15, וחלוקת נטל המזונות שמעבר לכך היא על פי "דין צדקה" על האב והאם.

בבקשת הערעור שהגיש האב, באמצעות עו"ד אמיר שי, נטען כי היה מקום להתחשב ביכולתה הכלכלית של האם ובפערי ההשתכרות המשמעותיים בינו לבינה, לרבות בעובדה שמעבידתה מעמידה לרשותה דירה. עוד נטען כי לא היה מקום לחיוב בדמי מדור, שכן לאם דירה בבעלותה במרכז תל אביב.

האב הוסיף וטען כי היה מקום לקביעת שיעור דמי המזונות על בסיס גישה המאפשרת חלוקת נטל המזונות בצורה הוגנת יותר ושוויונית, ובראיה זו לא היה מקום לחייב אותו לשאת לבדו בצרכים ההכרחיים של הילדים המשותפים.

עוד נטען כי טעה בית המשפט כאשר דחה את טענת המבקש, שלפיה היה על בית המשפט לקחת בחשבון שסכום המזונות בגין הצרכים ההכרחיים הנדרש לילד שני אינו זהה לזה הנדרש בגין הילד הראשון.

האב הוסיף על כך כי היה מקום להפחית את שיעור דמי המזונות בשל הסדר המשמורת המשותפת של ההורים עם ילדיהם. כן נטען שהיה מקום להביא בחשבון את מענק הלימודים שמשלם הביטוח הלאומי להורה גרוש. נטען כי יש להגביל את קייטנת הקיץ למחזור אחד בלבד ולעלות קייטנה עירונית בלבד. עוד נטען לעניין חיוב המבקש במזונות זמניים אשר כללו העסקת מטפלת, כי מחצית מהזמן עסקה המטפלת בעבודות שאינן כוללות טיפול בילד. נטען לבסוף, כי היה מקום לחייב את האם בהוצאות משפט בשל אופן ניהול המשפט על ידיה.

אבל, כאמור, השופט רובינשטיין החליט לדחות את בקשת האב, אף מבלי שהתבקשה תגובה מצד האם, בטענה המרכזית כי "יש ליתן הדעת לכך שלמבקש מקצוע המקנה לו עקרונית ביטחון תעסוקתי, ולמשיבה למול זאת 'משרת אמון', ואין לדעת מה ילד יום".

אשר לטענה כי יש מקום לנקוט בגישה שוויונית יותר בקביעת דמי המזונות ההכרחיים נוכח התמורות החברתיות, ציין השופט רובינשטיין כי "אכן מדובר בסוגיה בעלת משקל, ונזדמן לי להידרש אליה משכבר הימים, בבע"מ 57/08 פלוני נ' פלוני (2008), ובבע"מ 1356/08 פלוני נ' פלונית (2008), כפי שאיזכר בית המשפט המחוזי, ואוכל להפנות לשם, שכן דעתי עתה כאז, אך אין תיק זה המקום להידרש לכך". נראה כי השופט רובינשטיין ציין ״כאז כן עתה״ שהוא סבור כי במקרה המתאים מן הראוי לאמץ פרשנות שוויונית של החוק הקיים, לפיה בהגיע הילדים לגיל 6 החבות של שני ההורים היא מדין צדקה בלבד.

תגובות נוקבות על ההחלטה התמוהה

בפורומים שונים של הורים גרושים תמהו בסוף השבוע על החלטת השופט רובינשטיין, שדווקא כשופט שעוד לפני שש שנים קבע לראשונה שיש מקום לחלוקת נטל תשלומי המזונות בחלקים שווים בין ההורים, לא מצא לנכון את המקרה הנוכחי כמקרה המתאים ליישום ההלכה שלו עצמו. אם זה לא "מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מן המחלוקת הפרטנית שבין הצדדים להליך", אז מה כן?!, תמה אחד המגיבים ברשתות החברתיות.

בתגובה אחרת טען אב גרוש ונשוי בשנית כי "זאת לא רק אפליה מגדרית אלא גם תפיסה סקסית-מהותנית עמוקה של תפקידים נשיים וגבריים, ושל נחיתות האבהות מול האימהות". מגיב אחר הוסיף על כך כי "אם נדמה ששופטי בית המשפט העליון הם בעלי ערכים ונאורים מכלל הציבור, זו אשליה, הם בעיקר טכנוקרטים משפטיים".

"המקרה המתאים"

יצוין כי במקרה זה המדובר באב המשלם כ-6,000 שקל שכר דירה בחודש רק כדי לגור ליד הילדים ולהיות איתם במשמורת משותפת, ואינו מחזיק מכונית כדי לצמצם בהוצאות.

עוה"ד אמיר שי, ב"כ האב, מסר בתגובה לפנייתנו כי "יש להצטער על כך שכבוד השופט אליקים רובינשטיין, הסבור כי 'לאור התמורות החברתיות' הגיעה השעה לנקוט בפרשנות חדשה בכל הנוגע לחבות הבלעדית של אב למזונות ילדיו 'בגילאים 0 עד 6, ולמשמעותו של דין צדקה בגילאים 6 עד 15, שלא לדבר על מה שמעבר לכך' לא מצא בשבע השנים האחרונות, במהלכן חלק נכבד מערעורי המזונות שהוגשו לביהמ"ש העליון, הופנו אליו, את 'המקרה המתאים' לקבוע הלכה כה מובנת מאליה וצודקת והכרחית מסוג זה שהוא תומך בה".

בע"מ 8719/13