בפסק דין שמשמעותו הכלכלית נאמדת בעשרות מיליוני שקלים, קבעו שלושה שופטי בית המשפט העליון פה-אחד שיש לסווג את המענקים שקיבלו העובדים במסגרת הליך ההפרטה של בז"ן כהכנסה מעבודה ("הכנסה פירותית"), הגם שנימוקי השופטים היו שונים
מענקי הפרטה שמקבלים עובדים במסגרת הליכי הפרטה, מהווים הכנסת עבודה שחלים עליה שיעורי המס השוליים והם אינם בגדר רווח הון (ששיעור המס עליו כיום הוא 25%). כך פסק בית המשפט העליון בפסק דין שמשמעותו הכלכלית נאמדת בעשרות מיליוני שקלים.
מעבר לקביעה בדבר המס על מענקי הפרטה, פסק הדין משליך על סיווג תשלומים נוספים שמקבלים עובדים ממעסיקיהם, סוגיה שהפכה בשנים האחרונות לרלוונטית במיוחד, מאז הופחת המיסוי על רווחי הון.
פסק הדין ניתן בעניינו של חיים ניסים, עובד לשעבר של חברת בתי הזיקוק (בז"ן). במקור, הייתה בז"ן חברה ממשלתית שניהלה והפעילה את בתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד, אך בשנת 2004 החליטה הממשלה להפריט את החברה. על-פי החלטת הממשלה, בוצעה ההפרטה בשני שלבים: תחילה הוקמה חברת בת אליה הועברה פעילות בתי הזיקוק באשדוד (בז"א), ולאחר מכן נמכרה ההחזקה בה ובחברת בז"ן לידיים פרטיות.
בעקבות החלטת הממשלה, שכללה גם התייחסות לזכויות העובדים, החל משא ומתן ממושך שבסופו נחתמו חמישה הסכמים קיבוציים. אחד מההסכמים היה "הסכם מעבר", שכלל סוגיות שונות הנוגעות לזכויות העובדים ובכלל זה בדבר מענק פיצול ומענק הפרטה שיקבלו העובדים הוותיקים. מדובר במענקים בהיקף של כ-106 מיליון שקל. לגבי שני המענקים נקבע בהסכמים כי הם אינם מהווים חלק משכר העבודה. ניסים, שנותר עובד בז"ן, קיבל מענק פיצול וכן מענק הפרטה. פקיד השומה ראה במענקים אלו "הכנסת עבודה" (לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה), וקבע לניסים שומה בהתאם. על שומה זו הגיש ניסים ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי המענקים הם רווחי הון ומשכך שיעור המס החל עליהם הוא שיעור מופחת.
השופט רון סוקול קיבל את הערעור, וקבע כי לעובדי החברה היתה זכות להתנגד לשינויים ארגוניים אלו, וכי המענקים האמורים הם תמורה עבור הוויתור על זכות זו. לפיכך, הם חייבים במס רווח הון החל מיום ההחלטה על הפרטת החברה. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ע"י המחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה.
הכנסה פירותית
בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע פה-אחד כי יש לסווג את המענקים כהכנסה מעבודה ("הכנסה פירותית"), הגם שהנמקותיהם של שלושת השופטים היו שונות.
המשנה לנשיא, השופטת מרים נאור, סברה כי יש לקבוע כלל שלפיו כל תקבול המשתלם לעובד ממעבידו במסגרת יחסי העבודה ביניהם יסווג כהכנסת עבודה וימוסה בהתאם, אלא אם כן קיים הסדר סטטוטורי מיוחד שקובע אחרת, או במצבים שבהם המעביד העביר את התקבול שלא בכובעו כמעביד.
השופטת אסתר חיות סברה כי יש לבחון כל תקבול ותקבול המשתלם לעובד ממעבידו, על-פי מהותו ומאפייניו הפרטניים, כדי לקבוע אם מדובר ברווח הון או בהכנסה פירותית. זאת, הגם שאף לעמדתה מרבית התשלומים וטובות ההנאה שמעביר מעביד לעובדו יסווגו כהכנסת עבודה.
בדומה לשופטת נאור, גם השופט עוזי פוגלמן סבר כי מן הראוי לקבוע חזקה שלפיה כל תקבול שמשולם לעובד ממעבידו הוא הכנסה פירותית שמקורה בעבודה, אך לשיטתו חזקה זו ניתנת לסתירה אף אם לא קיים הסדר חוקי מפורש הקובע אחרת. זאת, מכיוון שככלל, תקבול המשולם לעובד ממעבידו יהיה בתמורה לעבודתו, אלא אם ישכנע העובד כי מאפייניו הפרטיקולריים של התקבול מצדיקים את סיווגו כרווח הון, על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקה. בכך הצטרף לדעת השופטת חיות, כשסבר שגם כאשר מדובר בתקבול המשולם לעובד ממעבידו במסגרת יחסי העבודה, אין לשלול א-פריורית כי מדובר ברווח הון.
פה-אחד נקבע אפוא שיש לסווג את המענקים כהכנסה פירותית, כאשר השופטים נחלקו בשאלה האם יש לקבוע חזקה חלוטה לפיה כל תקבול שמשולם לעובד ממעבידו הוא הכנסה פירותית שמקורה בעבודה, או שמא (כדעתם של שניים משופטי ההרכב) – יש לבחון כל תקבול על-פי מהותו בהתאם למבחני העזר שנקבעו בפסיקה.
מטעם המדינה טיפלו בתיק מנהלת המחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה, עו"ד יעל ורבה-זלינגר, ועו"ד יורם הירשברג ממחלקתה. את ניסים ייצגו בפרשה עוה"ד אדם קדש, ירון מהולל ונעה לב-גולדשטיין.
