בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו ערעור שהוגש על החלטת ביה"מ לענייני משפחה לדחות תביעת אישה כנגד בעלה לשעבר לפיצויים בגין סרבנותו ליתן לה גט. השופט ישעיהו שנלר קבע כי משהוכחו נוכח הרשעת הבעל בעבירת ביגמיה, שקריו באשר להכחשותיו את נישואיו הנוספים בפני בית הדין הרבני כמו גם כי די בריבוי הנישואין כדי לחייבו במתן הגט –יש לפסוק לאישה פיצויים מכוח עוולת הרשלנות
ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתביעתה הנזיקית של המערערת כנגד בעלה לשעבר לפיצויים בגין סרבנות למתן גט. בתביעתה טענה האישה כי סרבנות הבעל ליתן לה גט בהליכים השונים שהתנהלו בבית הדין הרבני פגעה בסיכוייה להינשא ולהקים משפחה חדשה, תוך פגיעה בכבודה ולזכאותה לפיצויים בגין עילות שונות, לרבות "כליאת שווא", הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות.
בפרט טענה האישה כנגד התנהלות בית הדין הרבני, שלטענתה חרג מסמכותו בניהול התביעות בקובעו כי הצעות הבעל בנושא הרכושי הן סבירות וכי ניתן להתנות את מתן הגט בהצעות אלו ואחרות כמו גם כי נוכח סירוב האישה להן, אין לראות את הבעל כמסרב לתת גט וכמעגן. כן טענה האישה כנגד התעלמות בית הדין הרבני מטענותיה בדבר נישואיו השניים של הבעל, בגינם אף הורשע בעבירה של ריבוי נישואין.
השופט נחמני מבית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה הנזיקית של האישה, בציינו כי האישה היא חזקה ודומיננטית מול הבעל החלש יותר, וכי אין לדחות את טענת הבעל לחששו כי לא יקבל את חלקו הרכושי בדירת הצדדים, באם יוסדר מתן הגט קודם לעניינים הרכושיים.
בערעור לבית המשפט המחוזי טענה האישה כי הואיל ואין העניין הרכושי רלוונטי לגט, די בקביעת בית המשפט למשפחה בדבר סירובו של הבעל למתן הגט, בהשתמשו בו כקלף מיקוח בעניין הרכוש כדי לחייבו בפיצוי נזיקי. כן טענה כי בעוד שהבעל הוא שגרם להימשכות ההליכים ולעיגונה, תוך הפעלת לחץ פסול עליה, ביודעו כי איננה יכולה להביא ילדים נוספים לעולם ללא סידור הגט, נישא הוא לאישה אחרת ואף הביא עימה ילדה לעולם.
אין קורלציה
השופט ישעיהו שנלר קיבל את הערעור בחלקו, ופסק בהסכמת השופטים ד"ר קובי ורדי ורות לבהר-שרון, כי בשים לב לכך שתביעת הנזיקין עוסקת אך בהשלכות הישירות הנובעות מאי-מתן או קבלת גט על זכות בן הזוג לפיצויים נזיקיים, אשר לטענתה נגרמו בשל התנהגות בן הזוג האחר, יש להידרש לשאלה האם יש מקום כי בית משפט אזרחי יחייב בעל לשלם לאישה פיצויי עיגון, שעה שמונחת לפניו קביעה של בית הדין הרבני לפיה הבעל אינו חייב בגט וכי האישה – היא אשר מעגנת את עצמה.
כדי להכריע בשאלה האמורה נדרשו השופטים לסוגיית הקורלציה והיחס שבין החלטות בית הדין הרבני לבין פסיקת בתי המשפט האזרחיים בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט. בסוגיה זו נצרך בית המשפט לגישות הפסיקה השונות, ובעיקרן לעמדת הגישה אשר קנתה שביתה במספר פסקי דין כמו גם זכתה לתימוכין בספרות המשפטית, המנתקת את העוולה הנטענת והתביעה לפיצוי עיגון בצידה משאלת חיוב בן הזוג במתן גט בבית הדין הרבני ובשאלת מועד תחילת הסרבנות. בהתאם לגישה האמורה יש בהכרה בכך שסירוב ליתן גט הוא מקרה פרטי של נזק רגשי, שנגרם מעצם ההתנהלות של מי מבני הזוג כדי להוביל למסקנה כי התביעה מנותקת מדיני המעמד האישי וכי אין בהחלטת בית הדין הרבני בדבר חיוב הבעל להעניק גט כדי להוות רף מחייב להגשת תביעה מעין זו.
לאור האמור ובשים לב לגישה המצדדת ב"נתק" בין קביעת בית הדין מחד, לבחינת בית המשפט מאידך, נדרש בית המשפט לבחינת נסיבות המקרה דנן וזאת חרף עמדת בית הדין כי לא קיימת סרבנות לתת גט מטעם בן הזוג. באשר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא שעניינם בהתנהלות האישה הקשורה לעניינים הרכושיים ולגיטימיות חששו של הבעל כי חלקו לא יוסדר ולהצעותיו למתן הגט אשר היה בהן כדי להבטיח את קבלת חלקו, נקבע כי אין המקרה דנן בא בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. באשר לטענה כנגד השיטה ההלכתית שננקטה בעניינם של הצדדים ,המכירה באפשרות הצבת תנאים רכושיים למתן גט, קבע בית המשפט כי הדרך הראויה להשגה בשאלה ההלכתית דנן הינה בהגשת ערעור על פסק הדין בפני בית הדין הרבני הגדול.
באשר לטענת הביגמיה, נקבע כי בשים לב כי בתי הדין הרבניים סברו כי באם היו מוכחים נישואיו השניים של הבעל, היה מקום לחייבו ליתן גט וזאת במנותק מטענותיו הרכושיות ומשהוכח כי שיקר הבעל עת הכחיש את נישואיו השניים וזאת נוכח הרשעתו בפלילים בעבירת ריבוי נישואין – הרי שיש לחייבו בגין סרבנותו לתת גט בעוולת הרשלנות, ממועד נישואיו השניים. באשר לסך הפיצוי נקבע כי בשים לב כי מדובר בנזק שאינו ממוני שעניינו ביחסים המיוחדים שבין בני זוג, המחייבים נורמה מיוחדת, יש להעמיד את הפיצוי בהתחשב בהתנהלותו חסרת תום הלב של הבעל, על הסך של כ-180 אלף שקל.
