ביהמ"ש: לנשים בחברה מסורתית יש קושי להוכיח זכותן בבית המגורים שרשום בדרך כלל על שם הורי הבעל והוא מצוי במתחם אשר כולו בנוי ומאויש על-ידי משפחת המוצא של הבעל. נוצר מצב בו לכאורה, אישה אשר הייתה נשואה 4 עשורים, עלולה לצאת וידיה על ראשה
לבית משפט לענייני משפחה בנצרת הוגשה תביעה לפינוי של הנתבעת על ידי חמותה. בעלה של הנתבעת, בנה של התובעת, נפטר לפני 4 שנים וכשנה וחצי לאחר מכן הוגשה התביעה לפינוי של הכלה מהנכס שנמצא בבעלות חמותה. בני הזוג התגוררו בדירה במשך 18 שנים ונולדו להם 4 ילדים. היתר הבנייה של הדירה הונפק על שמה של החמה והיא זו שמימנה את בניית השלד. המחלוקת במקרה הזה התמקדה בשאלה מיהו הגורם שהשלים ומימן את בנייתה של הדירה בה התגוררו הנתבעת והמנוח. התובעת טענה כי היא זו אשר ביצעה את עבודות הגמר, ואילו מנגד, טענה הנתבעת כי בעלה המנוח הוא זה אשר עשה כן.
השופטת רונית גורביץ ציינה כי "בתיק זה בא לידי ביטוי הקושי של נשים בחברה מסורתית להוכיח זכותן בבית המגורים שהינו בבחינת "נכס חיצוני" רשום ע"ש צד ג' (התובעת) וכאשר אין בידן תיעוד על ההשקעה שנעשתה בו, והוא מצוי במתחם אשר כולו בנוי ומאויש ע"י משפחת המוצא של הבעל".
השופטת כתבה כי "קיימות חברות מסורתיות רבות באזורנו, בהן עובדות בסיס דומות, מעלות את הסוגיה בה עסקינן בתיק זה. בחברות אלו, הנוהג הוא כי עת נישאים הצדדים, עוברים הם לדור בקרקע השייכת למשפחת הבעל (בד"כ לאביו), כשעל קרקע זו בונים הצדדים (במקרה הטוב) את ביתם, או נכנסים אל בית אשר נבנה עובר לנישואין. כאשר מתגלע סכסוך בין הצדדים, ברבות הימים, שבות וצצות טענות כמו אלו בהן עסקינן, כשבאופן טבעי, טוען הבעל להיעדר שיתוף (שכן הקרקע ממילא אינה שלו, או היתה בבעלותו לפני הנישואין), ואילו האישה טוענת להחלת שיתוף". השופטת ציינה כי "כתוצאה ממנהגי החברה המסורתית כמעט תמיד עסקינן ב"נכסים חיצוניים"; ברבים מן המקרים גם אם היתה קיימת השקעה בנכס, בצורה כזו או אחרת, לא תמיד זכתה ההשקעה ל"תיעוד". משכך, קשיי ההוכחה הופכים להיות משוכה בלתי עבירה. נוצר מצב בו לכאורה, אישה אשר הייתה נשואה 4 עשורים, עלולה לצאת וידיה על ראשה. מנגד, החלת הלכת השיתוף, קניינית, על מקרקעין, תהיה קשה ביותר, עת מדובר בצדדי ג' אשר חדשות לבקרים הנם הבעלים (הורי הבעל למשל), או אף קביעה של שיתוף בנכס, המצוי במתחם אשר כולו בנוי ע"י משפחת המוצא של הבעל".
השופטת גורביץ הוסיפה כי "במציאות זו הוצאת האישה בלא כלום לאחר חיי נישואין ממושכים, הולדת ילדים משותפים ונשיאה בעול גידולם מקוממת ועומדת בניגוד לעשיית הצדק. קל וחומר, בענייננו שעה שהמנוח נפטר בהיותו נשוי לנתבעת והיא וילדיו בחייו היו סמוכים על שולחנו, כאשר פטירתו בטרם עת הותירה אותם ללא מפרנס, שכן הנתבעת הינה עקרת בית, ללא השכלה, ומטופלת בילד עם צרכים מיוחדים שנדרשת להתמודד כיום עם האפשרות לאיבוד קורת הגג שמעל ראשם".
השופטת דחתה את טענות החמה לכך שהדירה נבנתה על חשבונה וכתבה כי "לא ברור כיצד הצליחה התובעת לבנות את הדירה של המנוח ושאר הדירות שבמבנה, כאשר לפי עדותה חיו בדוחק ובעוני רב ולאחר שכבר לא נותר לה זהב ששימש לטענתה לרכישת הקרקע ולבניית קומת קרקע".
השופטת קבעה כי "מקובץ העדויות עולה כי לא ניתן לקבל את טענת התובעת לפיה מהכנסתו הזעומה של בעלה ז"ל ומהזהב שלה גם רכשו את החלקה עליה הוקם המבנה וגם בנו את דירת המנוח בה בעת המשפחה מונה 10 נפשות וחיה בדוחק ובעוני רב. יותר מתקבל על הדעת, כי המנוח אשר עבד בדימונה בעבודות שונות, שלח כסף להוריו לצורך סיוע בסיום הבנייה של הדירה".
השופטת קבעה כי "הדירה הושלמה עד למצב של אכלוס באמצעות מימון משותף של התובעת ובעלה ז"ל ושל בנה המנוח". השופטת העריכה כי המנוח נשא בעלות של שליש מעלויות השלמת בניית הדירה.
לאחר שבית המשפט קבע כי השבחת הנכס נעשתה במימון חלקי של המנוח נבחנה השאלה האם קביעה זו ומגורים בדירה במשך 24 שנים מקימים לתובעת זכות שביושר לגבי הדירה.
בית המשפט קבע כי "זכות השימוש הבלתי הדירה לכשעצמה לא יכולה להיות מוסקת רק ממגורים שנפרסו על פני שנים ללא כל תמורה. אף לא שוכנעתי כי קיים נוהג לפיו נמסרת זכות שימוש בלתי הדירה לבני זוג בחברה המסורתית העוברים להתגורר בדירה הבנויה על מקרקעי הורי הבעל, גם אם השתתפו חלקית בהשלמת בנייתה, והראייה שגם לא נטען בפני שהובטחה זכות כאמור לשאר ילדיה המתגוררים באותו מבנה". השופטת ציינה "אמנם, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי אילולא פטירתו של המנוח ספק אם הייתה מוגשת התביעה". יחד עם זאת קבעה השופטת כי "אין בתחושת אי הצדק העולה מכך, כדי להביא לקביעה כי התובעת עשתה שימוש בחוסר תום לב בזכות הבעלות".
בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה הדין הוא כי התובעת זכאית לקבל סעד של סילוק יד. יחד עם זאת, לאור הקביעה כי המנוח השתתף בשליש מעלות השלמת הדירה שהייתה במצב של שלד עובר לאירוסין נפסק לכלה פיצוי בשווי ההשקעות לצורכי השלמת הבניה
בהעדר נתונים לפסיקת שיעור הפיצוי, השופטת מינתה שמאי מקרקעין מטעם בית המשפט ישום את שווי הבאת הדירה ממצב של שלד בניין עד לאכלוס במנותק מערך הקרקע עליו נמצאת הדירה. בית המשפט קבע כי לאחר תשלום הסכום שיקבע השמאי הכלה תפונה מהדירה.
