בית המשפט המחוזי בתל אביב ביטל פסק דין של בית משפט השלום, אשר חייב את העיתונים "הארץ" ו"דה מארקר" לשלם לתכשיטן עודד קאשי 170 אלף שקל בשל פרסום לשון הרע. העיתונים הוכיחו את אמיתות הפרסום על חיקוי ליין השעונים של קאשי והסכם הפיצויים בינו ובין אודמר פיגה, וכי פעלו בתום לב. קאשי חויב להחזיר את כל הסכומים שקיבל מהעיתון ואף ישלם הוצאות משפט בסך כ-46 אלף שקל
מהפך דרמטי בסאגה המשפטית בין עודד קאשי, מעצב ידוע של תכשיטי יוקרה לבין עיתון הארץ: בדצמבר 2007 דיווחו העיתונים "דה מארקר" ו"הארץ" כי אודמר פיגה טוענת שעודד קאשי זייף ליין של שעונים השייך לה וכי במסגרת הסכם שנערך בינה לבין קאשי, הודה קאשי כי זייף את השעונים, הסכים להעביר לידי החברה את כל השעונים החשודים בחיקוי "עד כדי הטעייה" והתחייב לשלם פיצוי בסך 150 אלף שקל. הכתבה הסתמכה על מקור חסוי ועל הסכם שנחתם בין קאשי ובין אודמר.
בתגובה לפרסום בעיתון, קאשי הגיש תביעת דיבה בסך חצי מיליון שקל נגד העיתונים ונגד הכתב בר חיון. שופטת בית משפט השלום בתל אביב, חנה ינון, קבעה כי המילים "זיוף" ו"הודאה" לא מופיעות בהסכם עליו חתם קאשי, ולכן חייבה את העיתון בתשלום פיצוי בסך של 170 אלף שקל לידי קאשי (מתוכם 20 אלף שקל הוצאות משפט).
מה בין זיוף לבין חיקוי והטעיה?
במסגרת הערעור שהגיש העיתון, קיבלו שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב את הערעור וקבעו כי הפערים עליהם הצביע קאשי הם בגדר "פרט לוואי שאין בו ממש". השופטים ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי וחגי ברנר פסקו כי "עיון בהסכם כפשוטו, בלא התחכמויות ופלפולים משפטיים, מלמד כי קאשי אכן ייצר ושיווק שעוני חיקוי הדומים עד כדי הטעיה לשעונים של אודמר, ולכן הסכים לשלם לה פיצוי בלתי מבוטל של 10,000 דולר ולמסור לה את כל הפרטים המפרים שברשותו".
בית המשפט המחוזי פסק כי אמנם "אין המדובר בזיוף במובן זה שקאשי התיימר למכור שעונים מתוצרתו כאילו מדובר בשעוניה של אודמר. השעונים שמכר לא נשאו את שמה של אודמר אלא את שמו שלו, ולכן לא מדובר בזיוף. עם זאת, בהחלט מדובר בפעולה אסורה של חיקוי עד כדי הטעייה, של השעונים המוגנים בסימן מסחר מעוצב, דבר המהווה הפרת סימן המסחר של אודמר ופגיעה בקניין הרוחני שלה".
בית המשפט המחוזי הוסיף כי מעודתו של קאשי עצמו עולה כי הוא הזמין מסוכן בהונג קונג את השעונים, וביקש כי ייחרטו על גבי השעונים האותיות OK, המהוות את ראשי התיבות של שמו. משמע, מי שרכש את השעון סבר שהוא רוכש שעון פרי עיצובו המקורי של קאשי, שעה שלמעשה מדובר בשעון שהוא חיקוי מפר של שעון פרי עיצובה של אודמר. במילים אחרות, קאשי יצר מצג שווא כאילו הוא היה זה שעיצב את השעונים. התוצאה היא שקאשי מכר שעוני חיקוי הדומים עד כדי הטעייה לשעונים של אודמר, תוך הפרת זכויותיה בסימן המסחר המעוצב שלה ותוך יצירת מצג כאילו מדובר בשעונים פרי עיצובו".
כמו כן, נקבע כי ניתן היה להסיק מההסכם שעליו חתם קאשי הודאה משתמעת, לאור השמדת השעונים, ההתחייבות להימנע מהפצתם ותשלום הפיצוי.
עוד נקבע כי "ישנו אינטרס חברתי בחשיפת העובדה שמעצב תכשיטי יוקרה נכשל בעניין של שיווק והפצת שעוני חיקוי עליהם הטביע את שמו".
מסלולים חלופיים ולא מצטברים
בהתייחס לטענה שלא הובאה בכתבה תגובתו של קאשי, קבעו שופטי בית המשפט המחוזי כי לאחר שהכתב בר חיון שוחח עם פרקליטו של קאשי ואשתו, והשאיר שתי הודעות בתא-קולי בחנות, ניתן היה להסיק כי קאשי אינו מעוניין להגיב. קאשי אף הודה כי לא פנה לעיתון סמוך לפרסום, משום שחשב שכל תגובה "רק תזיק יותר מאשר תועיל".
הידיעה פורסמה לראשונה באתר האינטרנט ארבע שעות מאוחר יותר, ואילו הפרסום במהדורה המודפסת של העיתון נעשה רק למחרת היום. שופטי בית המשפט המחוזי פסקו כי "יתכנו מקרים בהם ניתן לצפות מעיתונאי שימתין פרק זמן ממושך יותר בטרם הפרסום, אלא שבנסיבות המקרה דנן, לא כך הוא הדבר".
בנוסף, נקבעו בפסק הדין קביעות עקרוניות כי לא ניתן לפסוק פיצוי "סטטוטורי" ללא הוכחת נזק בד-בבד עם קביעת נזק ממון, שכן "מדובר במסלולים חלופיים ולא מצטברים", וכי לא ניתן להוכיח נזק ממון לאדם פרטי, באמצעות דו"חות כספיים של חברה בבעלותו.
הערעור התקבל אפוא, קאשי יחזיר לעיתון את הסכום שנפסק בבית משפט השלום (170 אלף שקל), וכן ישלם לעיתון כ-50 אלף שקל הוצאות משפט.
את העיתון ייצג עו"ד עומר-זיו אשכר ממשרד ליבליך-מוזר, ואת קאשי ייצג עו"ד י' קלדרון.
ע"א 29415-06-12
