כך פסק השופט ניל הנדל מבית המשפט העליון במסגרת דחיית ערעורו של בעל שהורשע ברצח בכוונה תחילה של אשתו. השופט הנדל הוסיף כי הדברים נכונים "אף אם הם נאמרים במהלך ויכוח בין בני זוג". שאלת המחלוקת היתה האם התקיים 'קינטור' לפני הרצח, נוכח העובדה שהבעל גילה מספר חודשים קודם לכן שאשתו בוגדת בו ונוכח מריבה שקדמה לרצח במהלכה התריסה האישה בבעלה הערות מעליבות על תפקודו המיני
נגד אחמד מוזפר הוגש כתב אישום שייחס לו רצח בכוונה תחילה של אשתו. על פי כתב האישום, באחד הימים פרץ סכסוך בין בני הזוג, בגינו עזבה האישה את הבית ועברה להתגורר אצל הוריה. מאוחר יותר, שבה האישה לבית המשפחה, אולם יומיים לאחר שובה התגלעה מריבה בינה לבין מוזפר, במהלכה נטל זה גרזן וסכין מחדר אחר, שיסף את גרונה של האישה ודקר אותה עד למותה.
מוזפר מצידו הודה במרבית העובדות שיוחסו לו בכתב האישום, אבל המחלוקת בין הצדדים נגעה להתקיימותו של רכיב "היעדר הקנטור" שהוא חלק מהיסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה ברצח. לגרסת מוזפר, מספר חודשים קודם לאירוע החלה המנוחה לנסוע מדי יום לרמאללה, עד שבאחד הימים עקב אחריה וחזה בה נפגשת עם גבר אחר. בסמוך לאחר מכן, נמלטה המנוחה לבית הוריה, אך גם לאחר שובה המשיכה המנוחה להשפילו ולדחות את קרבתו, וגם בערב האירוע קיללה אותו ואף שוחחה מולו בטלפון עם מאהבה, קבעה להפגש עימו למחרת היום ולאחר מכן סנטה במוזפר שאינו יכול לגרום לה הנאה מינית והוסיפה הערה מעליבה אודות איבר מינו. המדינה מצידה, לא חלקה על כך שמוזפר האמין שהמנוחה בוגדת בו וכן שהתקיימה שיחת הטלפון האמורה עובר לרצח.
בית המשפט המחוזי הרשיע את מוזפר בעבירת הרצח בדעת רוב, תוך התייחסות למבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת היעדר קנטור. במסגרת המבחן הסובייקטיבי, נדרשה דעת הרוב ליחס בין מידת ההתגרות של המנוחה ובין התגובה הקטלנית של מוזפר, לסמיכות הזמנים ביניהם, ולשאלה האם משקלם הכולל של מעשי המנוחה עולים כדי קנטור מצטבר, וקבעה כי הדברים שאמרה לו המנוחה בסמוך למעשה הקטלני אינם מהווים קנטור כמובנו בפסיקה, היות שהם אינם מפתיעים או פתאומיים על רקע מערכת היחסים בין השניים ודברים שנאמרו בחודשים שלפני האירוע. עוד התייחסה דעת הרוב ליסוד הקנטור האובייקטיבי, והזכירה כי אמירות מעליבות בין בני זוג לא הוכרו בפסיקה כמקימות פן זה מאחר שהן אינן מביאות לכדי רתיחת יצרים.
דעת המיעוט, לעומת זאת, סברה כי אמרתה של המנוחה בנוגע לאיבר מינו של מוזפר מהווה מעשה קנטרני בדרגה גבוהה ביותר, הן על פי המבחן הסובייקטיבי והן לפי המבחן האובייקטיבי, על רקע אמונתו של מוזפר כי עם שובה של המנוחה להתגורר בביתם המשותף יפתח דף חדש ביחסים ביניהם – אמונה שנדחתה על ידי דעת הרוב.
לא כל התגרות היא קינטור
מוזפר ערער לבית המשפט העליון בטענה שהתקיים בו יסוד "היעדר הקנטור". השופט ניל הנדל דחה את הערעור, בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ונעם סולברג.
ראשית, עמד בית המשפט העליון על התשתית הנורמטיבית הדרושה להכרעה בסוגיה. צוין כי היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כולל גם יסוד של היעדר התגרות בתכוף למעשה, שהוא העשוי להבחין בין הרשעה ברצח להרשעה בהריגה. בעניין זה, פירשה הפסיקה את יסוד היעדר הקנטור ככולל בחובו מבחן כפול ומצטבר – סובייקטיבי ואובייקטיבי, כאשר המבחן הסובייקטיבי בוחן את נסיבות האירוע הספציפי ואילו המבחן האובייקטיבי מתמקד ב"אדם מן הישוב".
נוסף לאמור, לא כל התגרות מגיעה כדי קנטור במובנו המשפטי, אלא עוצמתו צריכה להיות כזו שתביא את המבצע לידי ביצוע מעשה הקטילה באופן פתאומי וספונטני בנסיבות שבהן לא יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. בכל הנוגע להתגרויות "מצטברות", קבעה הפסיקה כי מוקד הדין הוא במעשה הקנטור האחרון, ואילו המעשים הקודמים עשויים לשמש כמעין רקע עובדתי. זאת ועוד, בכל מצב יש לבחון את היחס בין מידת הקנטור ובין עוצמת התגובה.
במקרה זה, ציין השופט הנדל כי עיקר המחלוקת נוגע למבחן הסובייקטיבי, נוכח מעשי המנוחה האחרונים – בשיחתה עם מאהבה ודבריה על איבר מינו של מוזפר. דא עקא שדברים אלה באו על רקע עובדתי עליו אין חולק, שראשיתו בחשד שהתעורר אצל מוזפר מספר חודשים לפני האירוע לפיו אשתו בוגדת בו, המשכו במעקב שערך במהלכו חזה בה נפגשת עם גבר אחר והכה את שניהם, וסופו בחזרת האישה לבית ואירוע המריבה שהוביל להמתה.
פגיעה לא עוצמתית
לדעת השופט הנדל, אין ספק שמילותיה האחרונות של המנוחה פגעו במוזפר, אולם על רקע מערכת היחסים בין השניים ניתן לומר שבצדק קבעה דעת הרוב שלא היה בהם כשלעצמם עוצמה כה חזקה שיש ביכולתה להוביל לאובדן העשתונות וחוסר יכולת לחשוב ולהבין את תוצאות מעשה ההמתה. הודגש, כי אמרותיה של המנוחה לא היוו חידוש ביחס למאורעות העבר, ולמעט אמרתה האחרונה אודות איבר מינו של מוזפר לא היה דבר שונה באופן מהותי מהנאמר ביומיים ששהו יחד עובר לקטילתה. לפיכך, ככל שאמירה זו היתה קשה, פוגענית ומזלזלת, אין בה די כדי להוות קינטור בפרט לנוכח הרף הגבוה של קנטור סובייקטיבי הנדרש בפסיקה.
עוד הוסיף השופט כי אין מקום להתערב בקביעת דעת הרוב לפיה מוזפר ידע שהמנוחה חזרה לביתם שלא מרצונה הטוב והחופשי, שכן מדובר בקביעה עובדתית שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה ומלבד זאת מדובר בקביעה מבוססת היטב. זאת ועוד, גם אם ניתן היה לקבל את גרסת מוזפר, די בדברים שהוחלפו בינו ובין המנוחה ביומיים שחלפו מאז שובה לבית כדי להבהיר שלא היה באמרתה עובר להריגתה משום אירוע ייחודי ודרמטי שהמם את מוזפר עד כדי ביצוע מעשה הקטילה, אף אם היה בה משום "החמרה" במדרג האמירות בנוף העימותים המילוליים בין בני הזוג. זאת, בפרט כאשר מוזפר עצמו העיד כי מאז חזרתה המנוחה לא חדלה לדבר עליו רעות, לרבות העלבות הקשורות לגבריותו. לפיכך, סבר השופט הנדל כי לא נתקיים המבחן הסובייקטיבי ברכיב הקנטור אצל מוזפר.
חשש לפיחות בקדושת החיים של קורבנות עבירה
מעבר לצורך, התייחס בית המשפט גם ל"קנטור האובייקטיבי", וקבע כי הרחבתו של מבחן זה כך שיכלול גם אמירות מעליבות של אישה המשוות בין התפקוד המיני של הבעל ובין המאהב וכיוצא באלה – יהיה בה כדי לבטא פיחות בקדושת החיים של קורבנות עבירה ולהציב נורמה שאין ראוי כי הערכאות השיפוטיות יתרמו לה בחברה בת-תרבות בתחילת המאה ה-21. לדעת השופט הנדל, "הגיעה העת שהגבר הישראלי יתבגר ויתגבר על עלבונות המתייחסים לגודל איבר מינו", אף אם הם נאמרים במהלך ויכוח בין בני זוג. מנגד, סבר בית המשפט כי יש גם להשמר מהעלאת הרף הערכי בדרישת הקנטור האובייקטיבי עד כדי הפיכתו לאות מתה. כך, עדיין יש להבדיל בין אמרות כמו אלו של המנוחה ובין גבר המגלה שאשתו בוגדת בו עם אחר על סמך חוויה חזותית. לפיכך, סבר בית המשפט כי בכל הנוגע למובן האובייקטיבי יש לקבוע כי אדם מן הישוב היה נמנע ממעשה הקטילה לו היה עומד מול דבריה של המנוחה בנסיבות הענין.
סיכומו של דבר – בית המשפט העליון קבע כי התקיים במוזפר יסוד היעדר הקנטור, ולכן ערעורו על הרשעתו בעבירת הרצח – נדחה. מוזפר ירצה עונש של מאסר עולם.
